דניאל ווייט ב'מי מלח '. צילום: ג'ו גולדמן. ב- 6 בנובמבר,להקת מחול אבאנאר הציגה את הקרנת הבכורה של מי מלח , סרט מחול שביים וכוריאוגרפיה של אייב אברהם. הסרט המדהים בן שני החלקים מציג למעלה מ -20 רקדנים ובהם דזמונד ריצ'רדסון, מגומי עדה, גבריאל לאמב, מארק קסרטה, דניאל ווייט, קייטלין אברהם, איזבלה סילינסקה וג'ייק וורן. הקרנת הבכורה העולמית התקיימה בחלל הסימפוני של ניו יורק ובעקבותיה שיחה חוזרת בין הסופר טום סנטופייטרו ואייב אברהם.
דזמונד ריצ'רדסון ב'מי מלח '. צילום: ג'ו גולדמן.
רקדן ארתור מיטשל
מי מלח לא רק גורם לך להרגיש שאתה מתחת למים אתה הופך להיות אחד עם המים. על רקע מסך שחור, אנו שומעים צלילים של האוקיאנוס העמוק (שאברהם סיפר לנו מאוחר יותר כי הם הקלטות סייסמוגרפיות של ג'יי.טי בוליט על תנודות כדור הארץ). רגעים חולפים קוטעים את החשיכה - גב קשת חשוף נערם זה על גבי זה, זה לצד זה, עולה ויורד בתנועות דמויות גל. גב הרקדנים כחול אפרפר, כמו סלעים או דיונות חול בקרקעית הים (סרטון של האוקיאנוס הוקרן למעשה ממראה ועל גופות הרקדנים). הקוצים יורדים וזורמים בצורה אורגנית והיפנטית בדיוק כמו הגאות. אף רגע על המסך אינו ארוך מכמה שניות ארעיות לפני שהשחור משתלט ותמונה אחרת מופיעה. ואז אנו רואים גלי גאות ושפל בזמן שרקדנים פורצים מההצטופפות השזורה שלהם. רקדן אחד מושיט את זרועותיו מעל ראשו של אחר בדיוק כשגל אחד יבלע את המים שמתחתיו. רקדנית שנייה מרחיבה את גופה, ומשתחררת מהקשר עם הקבוצה כמו גל שמתנפץ על צוק. רקדנים משתחררים ומתחברים מחדש, מתרחבים ומתמוטטים ללא שום חרוז או סיבה, אך באותה מידה של מלכות ומסתורין כמו הים. בסופו של דבר, כל הרקדנים חוזרים לעמדת ההתחלה: מראה בלתי נגמר לכאורה של גב יפהפה מתפוגג וזורם כגאות רגועה על החוף.
מגומי עדה ב'מי מלח '. צילום: ג'ו גולדמן.
'הייתה אנרגיה אורגנית בין הצוות לרקדנים', נזכר אברהם, שראה את עצמו יותר כמנצח המתאר את הסצינה כשהתחילו לצלם בקיץ 2016. בתחילת מי מלח , כל מה שהצופה יכול לראות הם גב הרקדנים. אברהם הסביר לנו כיצד הרקדנים רכונים קדימה כשידיהם מונחות על שרפרף כדי שיוכלו לדחוף ולהתגלגל כנגדו. רקדנים אחרים הושופפו למטה כשזרוע אחת מונחת על גבה של אחרת. כל רקדן קיבל מבנה של שלוש או ארבע תנועות 'ללכת אל' (גלילי גוף ארוכים, התנועדות איטית, סלעים קדימה ואחורה). בלי שום מוסיקה או צלילי אוקיינוס במהלך הצילומים, אברהם היה מסתכל דרך המצלמה וקורא מתי ואיך הוא רוצה שכל רקדן יזוז. 'אתה מתכנן את המבנה,' ציין, 'אבל תן לזה לחיות כשאתה יורה.' צורה מאולתרת זו הפכה את התנועה ליותר אורגנית ודומה לאוקיאנוס. 'אתה לא יודע מאיזה כיוון הגלים מגיעים או כמה הם חזקים', הסביר. 'זה יכול להיות גם יפה וגם הרסני.' בגלל קרבתם, גופי הרקדנים היו מגיבים באופן טבעי לתנועה שמבצעת רקדנית אחרת רחוקה יותר. מבלי שהצליחו לראות את אברהם או את בני גילם, הרקדנים איבדו כל תחושת מודעות עצמית ולמדו לנוע, להגיב ולחיות כגוף אחד.
'מי מלח'. צילום: ג'ו גולדמן.
אני לא יכול לומר שראיתי מספר רב של סרטי ריקוד, בעיקר בגלל שאני מאמין (או ליתר דיוק, האמנתי) שריקוד שייך בשידור חי על הבמה. אבל מי מלח היה ממש מהפנט, ולמרות שהוא אולי היה מסוגל לתרגם לבמה, זה לא היה בעל אותה השפעה. בצילום יש כוריאוגרפיה משל עצמה - צילומים רחבים, צילומים קרובים, מחבתות איטיות והבזקים מהירים המדריכים את הקהל היכן לחפש ומה לראות. היו לי רגעים של תסכול שבהם נראה שהתמונות עוברות מהר מדי או שרציתי לראות את גופו המלא של רקדנית מבטא רגע של כוריאוגרפיה. אבל אני מאמין שלא הייתה לי שליטה מלאה במה שצפיתי וחוויתי כחבר קהל במקביל לעוצמה, מסתורין ופלא של האוקיינוס עצמו.
למידע נוסף אודות מי מלח וביקור להקת המחול אבאנאר www.abanar.org .
מעברי קריירה לרקדנים
מאת מרי קאלאהן מ דאנס מודיע.
