הופעות וירטואליות לרגל 25 שנה לרקוד עכשיו: כל האמנות ששווה

LMnO3. צילום: BenjaminCheney. LMnO3. צילום: BenjaminCheney.

10 בספטמבר 2020.
פלטפורמת הרשת של DANCE NOW .



הרבה יכול לקרות תוך 25 שנה - במיוחד באמנויות זה קצת מטורף לחשוב על כל הרעיונות, כל החלומות, כל שעות החזרות וכל הדם, הזיעה והדמעות שיכולים להשתלב ב 25 שנים של ארגון אמנויות. זמן רב כל כך גם מעיד על התמדה ועוצמה שנראים כמאותתים על יכולת לעשות את זה כמעט בכל דבר - אפילו מגיפה עולמית שכולה מלבד את מגזר האמנויות לזחילה. חברת ההפקה הרב-עירית DANCE NOW's 25העונת ימי השנה (2020-2021) תתקיים באופן וירטואלי, עם גישה להופעות דרך פלטפורמה מקוונת בעלות נמוכה לצופים. באמצעות פלטפורמה חדשה, החברה תמשיך לחלוק את אמנות הריקוד ואת כל המטרות הנפלאות שהיא יכולה לשרת - כל מה ששווה וכל הסיבות שאנחנו צריכים את זה כדי לשרוד הפעם ולהישאר חלק מחיינו. .



LMnO3 לִשְׁאוֹב פותח את מהדורת ספטמבר של הפסטיבל הווירטואלי. שלוש נשים (דבורה לוהס, קורי מרקיז ודונל אוקלי) נכנסות, נושאות קופסאות קרטון גדולות ולבושות תחתוני עירום. הם נעים בתיאום מדויק, ומציעים טיפול למה שהם מציגים שנמשך לאורך כל שאר העבודה. הקופסאות שלהם נפתחות כדי לחשוף חלקת דשא מלאכותי, שעליה הם הולכים לרקוד. הם מגיעים לפומפונים כש'כוכבים ופסים 'של ג'ון פיליפ סוזה מצלצל ואז מתקפלים על הירכיים. עדיין מתואמים בקפידה, הם עוקבים אחר הפומפונים לאורך רגליהם. באופן סאטירי, הם הולכים מאחורי תחתיהם ואז יורדים ברגליים, הכל לאט. זרוע אחת מתבצעת דרך הרגל השנייה, השלושה יחד מתעוותים בחן אך עם אותה תחושה עצבנית וסרדונית. לבסוף, הם מרימים מעלה ומעוררים את הירכיים שלהם לפני שהם יוצרים משולש אנושי - מתריסים עם הנורמות והציפיות ה'כליליות '.


niykee heaton הורים

הסרט מסתיים בפומפון שנפלט מראש המשולש האנושי, והמצלמה מתניידת עליו (צילום וידאו של קורטני בויד ועריכת וידיאו מאת לוה). יש משהו נגד תרבותי ונועז בנונשלנטיות בכל זה, בצורה מאוד פוסט מודרנית. עם האיכות ההיא, בשילוב עם הניקוד הפטריוטי והסמליות כמו הקופסאות הממותגות בשמות צרכנים גדולים (כמו אמזון ולואס), נראה שהיצירה חורמת בערמומיות את הרעיון של 'יוצא מן הכלל האמריקאי' - בדיוק כמו שיש לאמנים הפוסט מודרניים נעשה מאז שנות השישים והשבעים. אנו מתמודדים כעת עם קרבות שונים, אך הם מסוכנים לא פחות. לפעמים, אמור לנו אמנים לספר לנו, לפעמים עושים זאת בין השורות, מתי הגיע הזמן להתעורר ולפעול.

איודלה קאסל. צילום: מייקל היגינס.

איודלה קאסל. צילום: מייקל היגינס.




גיל סוניה מורגן

איודלה קסל מוּשׁרָשׁ האם קאסל רוקדת בסביבה מזוהמת - רק אותה, מנורה, רצפת ברז והחדר סביבה (צילום: טוריה בירד מבית הברז המקורי). היא לובשת חולצה עם דגל אמריקאי בשחור לבן, מכנסי ג'ינס שחורים ונעלי ברז זהב. כשהיא מקישה, הקצב המפתה והווירטואוזיות שלה פשוט מדהימים, אנו שומעים אותה מדברת בכיסוי נרטיבי. היא מדברת על היותה מושרשת באנשי חייה ובקהילות אליהן היא שייכת - כולל אלה שורשיה בפורטו ריקו ובאפריקה. היא מדברת על האנרגיה, החדשנות, היצירתיות והשמחה של האנשים האלה, והאהבה שלה לדברים האלה - ואנשיה.

היא שורשת בצעדיה, אולם האנרגיה הפיזית שלה עולה בכל זאת גם דרך גופה - דרך סיבובים, שפשופים וצלילים מהירים בלתי אפשרי. יסוד זה ביצירתיות ובאהבה ברור בגופה. בקלילות ובכל זאת כוח איתן בכרכרה ובתנועה שלה, היא מגלמת את מה שהיא מדברת. גם הדגל על ​​חולצתה נראה לי לא מקרי, לא מעט מחבק ותומך בריבוי ועושרו של העם הזה ואנשיו מחבק ותומך בעם הזה עצמו. המקסימום 'פחות הוא יותר' ממלא גם את הרהורי כשאני מתבונן בה בחדר הזה, רוקד לבד, היא ואמנותה מספיקים. ממי שהיא באה, הם מספיקים. היא והם - הם תמיד מחוברים, מושרשים יחד ותמיד מספיק בדיוק כמו שהם.

מייק מקווה

הקומה העשירית של מייק אספרנסה. צילום: מייק אספרנסה.



של מייק אספרנסה 10הקוֹמָה הוא שינוי נעים של טון וסגנון, למשהו עשיר יותר מבחינה אסתטית ולא בהכרח שקוע במשמעות חברתית עמוקה (כפי ששני החלקים האחרונים הם). אנו רואים כלב לבן ורך (אמה הסמויד), ופתאום אישה עם אימונית ורודה. היא מצלצלת בפעמון, ואז היא נמצאת במרחב אחר. אנו ממשיכים לשמוע את נשימתו של הכלב תוך כדי תנועה - מתפתל בעמוד השדרה, מתנשא נמוך, עולה שוב כדי להסתובב. צלילים אחרים מכסים, וזוויות המצלמה הופכות להיות יותר ויותר רעננות ובלתי צפויות. פעמון הדלת מצלצל, ומגיעות עוד נשים עם אימוניות. הכלב עדיין מתנשף. זה משתה חושי! נראה כי בהירות הבחירה האסתטית עוזרת לו להפוך לעומס תחושתי (אספרנסה תודה על הכוריאוגרפיה, המוסיקה, התלבושות, הצילום והעריכה של הסרטים). בהמשך העבודה, לרקדניות (טיפאני קרסון, ארין לאב, קתרינה מופלי וגרציאלה מרדוקה) יש רגעים שרוקדים לבד - קופצות, מתפתלות, מסתובבות - לכאורה בהילוך איטי. השונות בתזמון היא אלמנט מסקרן נוסף שמוסיף לחגיגה החושית.


שווי נקי של hue jackson

לבסוף, אנו רואים שוב את הכלב, וגבר (אך לא את פניו - קייסי שפרד). יש כאן גם סעודה נפשית במסתורין של כל מה שאני כל כך סקרן לגבי מה באמת קורה כאן! הגבר שותה מים ופונה לכל הנשים. המצלמה פונה אליהם, וכולם מפיצים ויברציות שונות - הבעות פנים, כרכרה פיזית ופשוט מרגישים כלפיהם. גרפיקה עם שם היצירה חותכת אותה פנימה, והיא סוֹף . אני מניח שלעולם לא אדע באמת, אני אומר לעצמי. עם זאת, זה בסדר עם היצירה הזו, יחד עם המלאנג החושי שהיא מציעה, שהמסתורין הוא חלק מהכיף. לפעמים אמנות מזהירה. לפעמים זה מרומם. לפעמים זה פשוט כיף. זה תמיד שווה משהו.

מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.

מומלץ עבורך

רשום פופולרי