יכולות לרקוד בוסטון. צילום ביל פרסונס: תמונה מקסימאלית. 22 במרץ, 2019.
מרכז לאמנויות רב תרבותיות, קיימברידג ', מסצ'וסטס.
אליס פטרסון התחילה יכולות לרקוד בוסטון עם משימה ברורה: להציע מקום לרקדנים בעלי יכולות גופניות ונפשיות משתנות (כולל עצמה). פטרסון, המנהל האמנותי של החברה, נשאר נאמן לאתוס זה על ידי מעורבות רקדנים בעלי ראייה ירודה, אלה המשתמשים בכיסאות גלגלים וכאלה בעלי גודל. בזה המשימה טמונה האמת שרוקדים אמנות לא זקוקה ל'טריקים גדולים 'כדי להיות משמעותית ונעימה לחוות. המופע האחרון של החברה, חוּצפָּה , הדגיש כיצד לריקוד יש כל כך הרבה יותר מהציע מאשר מעשים פיזיים גדולים.
'אלות', רקד על ידי פטרסון ולסלי פרימן ופתח את המופע, החל בצמד שנכנס משני צידי הבמה. פטרסון, באמצעות הליכון, נע לאט ובמחשבה, כל סנטימטר של תנועה אומר משהו. פרימן החווה לאט, זרועותיה נעות דרך החלל כאילו דרך מולסה. פטרסון החל לרדת במהירות ובכוח רב יותר, והשתמש בהליכון שלה, בעוד פרימן המשיך לנוע לאט. הניגוד בין איכויותיהם היה בולט להפליא.
גובה טייט מקריי
הם הלכו, חקרו את החלל בנפרד זה מזה, ואז חזרו יחד. הם הושיטו ידיים זה לזה ואז משם. הרגשתי כאילו כוח מפריד ביניהם, אך אחר מחזיר אותם יחד. זרועותיהם חצבו את החלל בתנועה חוזרת והפכו למדיטטיבית. התפתחו תמונות מסוימות ששימשו כמראות - רקדן אחד משקף את השני ועושה את אותו הדבר כשגפיים הולכות בכיוון ההפוך. תמונת הבמה, והאנרגיה שבה נעו, משכו אותי ישר פנימה.
כסוג של ניגוד נוסף, כל אחד מהם רקד את קטעי הסולו שלו ואילו השני נח בדממה. הם הצטרפו שוב, תמונות שיקוף חוזרות, אבל אז יחד סחפו את זרוע ימין מעלה. בסך הכל היו מגוון תמונות ודרכים להכין אותן. כדי לסיים ברגע של אכפתיות, הם ליטפו את ידו של היד ביד אחת, ואנרגיותיהם נראו פתאום בשלווה מלאה. כמו כן, נוכח היצירה, במיוחד עם הניקוד הקלאסי הסוחף ותחושת ההלל, היה כבוד לכוח שמעבר לזה שמילים אנושיות יכולות לתאר.
'לבד, ביחד' של לורן סבה התייחס באופן דומה לנושאים עמוקים של הקיום האנושי - חיבור, בדידות והמתח בין השניים. מחוות ייחודיות ותנועה פשוטה אך מדויקת ומחויבת העבירו נושאים אלה. העבודה נפתחה על שני רקדנים יושבים גב אל גב, כפות הידיים מחוברות אך מסתובבות באצבעות, ורקדנית נוספת מסתובבת סביבם. הרקדן המסתובב נשא מדי פעם את מבטו מעלה והחוצה בכוונת מבט. הרקדנים היושבים החלו לנוע קדימה ואחורה דרך עמוד השדרה, לסירוגין לקשת ולהתקפל קדימה - תומכים ומדרבנים את תנועת האחר.
האיכות של הרקדנית העומדת הפכה אז לרכה יותר, עם זרועות מתנדנדות בתנועה מעגלית. מעגליות והרמוניה, אפילו עם אלמנטים של מתח ואי נוחות, יהיו זמזום מתמיד לאורך כל העבודה. שני הרקדנים היושבים קמו, והמעגל המקורי התרחב. כאן נפתחו אפשרויות להעביר רקדנים ביחס לחלל, שאותם קרא סבה. למשל, שני רקדנים מעלים ימינה קיזוז שלב רקדנית אחד שמאלה. מאוחר יותר, שני רקדנים עברו להגיע ועומדים גבוה בעוד שאחרת זזה מהרצפה. הכל עשה תמונה בימתית משכנעת וגם נעימה.
זכורים היו גם רגעים שהעלו מתח בין חיבור לבדידות. הרקדנים הושיטו זה אל זה ואז חזרו לעצמם - כמיהה לחיבור אך נסוגים פנימה כאשר הקשר הזה לא הושג במלואו. זו הייתה חוויה שנצפתה בדרך כלל בהמחשה בתמצית. הם מצאו ושוב עזבו את הרצפה, קמו בזה אחר זה לרקוד שוב ביחד. באמצעות משמרות כאלה היו כמה מבני תזמון. ובכל זאת הייתי אוהב לראות חקר יותר, משהו בי רציתי לראות, איזו תנועה מהירה יותר לצד דומיה.
לסיום, הם התגלגלו לשבת ולהתמודד מול הקהל, רגליהם נטועות. הם נשמו והחוצה ביחד והסתכלו סביב. יכולתי לשמוע שיר ציפורים רך. חשבתי איך ציפורים לפעמים לבד ולפעמים בלהקות, כמו גם יצורים בטבע בעקבות הדחפים המולדים שלהם. הרקדנים הושיטו ידיים זה לזה ומצאו, סוף סוף נראה תחושה של חיבור. עם זאת, בעודם מתבוננים שם נראה שיש תחושה שהם עדיין לבד, ביחד. נזכרתי בטענת טנסי וויליאמס כי אנו 'נתונים לבידוד בתוך עורותינו, לנצח.'
'An Ending, Beginning' של לואיזה מאן גם המחיש חיבור, ניתוק והמתח ביניהם - כל זאת ללא הישגים פיזיים 'וירטואוזיים'. ג'אנל דיאז, כשהיא משתמשת בכיסא גלגלים, נכנסה עם לורן סבה. דיאז הסתובבה בכיסאה כשסאבה הקיפה את זרועותיה זו סביב זו, והביאה צורה אחרת של מה שדיאז עושה. המשותף הזה הביא תחושה של חיבור - רק גדל עם סבה שעלתה על כיסא הגלגלים של דיאז וכפות הידיים נוגעות ללב כשדיאז מקיפה אותו.
לוק לסנר
סאווה הוריד את כסא הגלגלים, הושיט את ידו מדיאז ונפל על הרצפה. היא קמה ורקדה שוב במרחב שלה, דיאז נע בכיסא הגלגלים שלה. בינתיים הקשר שלהם לא היה יותר. עד מהרה הם הצטרפו שוב, אוחזים ידיים ומסתובבים. עם שחרורו, פיזיקה פשוטה סבה הסתובבה לקרקע. האנרגיה הקינטית הייתה מפתה. נמשכתי לחלוטין למחזה הזה על עצמאות וחיבור. לא נדרשו 'טריקים' כדי לעסוק בי בדרך זו.
יחד עם זאת, ניתוק זה שעלול להגיע בכל עת הביא תחושה של עגמומיות. ניקוד הפסנתר הכבד והעשיר רגשית תרם לתחושה זו.
עוד הוספתי לדרמה, יכולתי לראות את ההשקעה הרגשית הזו ברקדנים. למשל, בשלב מסוים סווה סחפה זרוע אחת כלפי מטה, מעלה וחזרה לעבר דיאז, עם אותה תחושה מעוררת של להגיע בעבר אליו היא מגיעה. היא ראתה והרגישה מעבר לנקודה זו במרחב, אנרגטית.
לסיום, סבה ישב בצד אחד של כיסא הגלגלים של דיאז. הם נסעו יחד, והסתיימו בקשר. יכולתי לחוש את עורי מנקזת עם אווז על הדרך הפשוטה אך עם זאת החזקה להעביר משהו כל כך בסיסי לרווחת האדם - אחדות עם בני אדם אחרים. לא הייתי צריך קפיצות גדולות, פניות אינסופיות או בעיטות עד האוזניים כדי להגיע לשם. זה רק נדרש למחויבות אמיתית של הרקדנים, כוריאוגרפיה המצאתית ונושאים משמעותיים.
ג'יימס סוול אודישנים לבלט
מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.
