תיאטרון שוברט, ניו יורק
יולי 2010
מאת רבקה מרטין.
בתוך שלל התיירים, האורות הבוהקים, ההצגות וההמולה של ברודווי בניו יורק, תיאטרון שוברט ב 44הרחוב התארח אצל ממפיס, זוכה פרס טוני 2010 למחזמר הטוב ביותר. עם עליית חום הקיץ מהמדרכה בחוץ, הפנים הקריר של התיאטרון היה הקלה מבורכת עבור הקהל הנרגש שמילא כל מושב בבית לראות את 'הלהיט הגדול ביותר בברודווי'. עם סיסמאות פרסום כמו 'הסיפור אמריקני, הריגוש הוא אוניברסלי', הציפיות שלי היו גבוהות ולא התאכזבתי.
מיד עם פתיחת הווילון התפרצו הרקדנים על הבמה והמחזמר החל בריקודים חדים, עזים ומלאי חיים מהפזמון. הנשים היו סקסיות, הגברים היו מחניקים, וקולם הקפיץ את השיער שלי. הסצנה הראשונה, שהוצגה בבר תת-קרקעי רוקנרול באפרו-אמריקני בממפיס, טנסי, במהלך שנות החמישים, גרמה לי להשתוקק לתקופה ההיא של מוסיקה וריקוד.
ממפיס מגולל את סיפורם של יואי (צ'אד קימבול), אדם לבן שאינו יכול להחזיק משרה אך אוהב מוזיקת נשמה, ופלישיה (מונטגו גלובר) זמרת אפרו-אמריקאית צעירה. פליסיה מנסה לעשות לעצמה שם בטנסי הגזענית שם 'המוסיקה השחורה' שהיא עושה נאסרת בכל מקום למעט מועדוני מחתרת, כמו זו שבבעלות אחיה דלריי.
באמצעות שילוב של תזמון, קסם ומיומנות, יואי מאבטח הופעה בתור תקליטן רדיו, מנגן את פליציה ברדיו, הופך למגיש הרדיו הפופולרי ביותר בטנסי, ומנצח את פליציה. למרבה הצער, בטנסי של שנות החמישים נאסרו קשרים בין-גזעיים ופליציה מוכה קשות. כשהוא נרתע מלעזוב את ממפיס, פליציה נוסעת לבדה לניו יורק הליברלית יותר בכדי להמשיך בקריירת השירה שלה ולהימלט מדעות קדומות של טנסי. למרבה הצער אין שום דבר 'שמח לעוד' להואי ופליציה, שהיא אולי האכזבה היחידה של הפקה מבריקה אחרת. הסוף היה מעט אנטימקלקטי והיעדר סיום אגדות היה מעט שחרור.
קימבול נולד בתפקיד יואי והיה לא פחות ממבריק. הוא היה חביב בתור הואי שעלול לעצבן, והציג אותו כדמות מגניבה וניואנסית. הנוכחות של קימבול על הבמה הייתה מהפנטת. גלובר גם הורידה את הבית עם גילומה של פליציה. קולה וביצועיה המפקדים גררו מחיאות כפיים סוערות מהקהל. שני המבצעים נשאו את המופע בקלילות ובביטחון, בתחושה של אמיתיות וללא שום ראוותנות מאולצת שפוזרת לרוב במחזות הזמר של ברודווי.
ממפיס היה הכל: צחוקים, הפתעות, ריקודים יוצאי דופן, סטים פנטסטיים, קולות מדהימים, שירים משעשעים, כוריאוגרפיה מעניינת ומסר שנשאר איתך הרבה אחרי שהווילון ירד. זה הראה שלמוסיקה יש יכולת לעורר שינוי אצל אנשים והיא חשפה את ההשפעה המכוערת של דעות קדומות וגזענות. ממפיס הכניס קפיץ לצעדי וחיוך על פניי, ואחרי המופע שמעו אותי משמיעים את המילים 'מחזמר השנה!'
