ביקורות | אַפּרִיל 2024

חברת הובלות איים. צילום ביל פרסטה.

ארבעה ימי חמישי אחר הצהריים ביולי ובאוגוסט.
פארקים שונים בניופורט, ארצות הברית.

למופע ריקוד חי יש קסם ארעי שאין שני לו. חלק מהקסם הזה, בנסיבות אידיאליות, הוא לראות שחקן מיומן מושיט יד לעצמם כדי לתאר חוויה בפני הקהל. שם, יש יחסי גומלין בין כוחות פנימיים וחיצוניים, הפנימיים והפרפורמטיביים. בזמנים של COVID, כולנו חווים צורה כלשהי של דינמיקה זו. כשהעולם מתחיל להיפתח לאט, בזהירות, אנו נמשכים לגלות מחדש את היבטי החיים שאנו מתגעגעים אליהם, אך עדיין זהירים וחוששים מפני האיום של COVID לעצמנו ולאהובינו. לרבים מאיתנו יש הרבה השתקפויות אישיות, תוך שהם נמשכים החוצה עם שלל החדשות היומיומיות - העצוב, התקווה, מעורר ההשראה, המבלבל, הלא בטוח וכל כך הרבה יותר.

איכויות התנועה והביצועים של חברת הובלות האי (IMC) היכן נמצא IMC בניופורט? סדרת הופעות בחוץ דיברה על רבים מההיבטים הללו - בלי מילה. הסדרה התקיימה בפארקים איקוניים ברחבי ניופורט, RI, עיר הבית של החברה - עם הופעה אחת בכל יום חמישי אחר הצהריים למשך חודש. מתכונת זו הציעה חלק משמעותי נוסף בסדרה זו - למשוך את תושבי העיר מבתיהם למרחבים חיצוניים יפהפיים, באופן מרוחק וחברתי רעולי פנים (ובטוח בכך).

stormi bree גובה

יכולת ההסתגלות והתושייה הללו היו תמיד חלק מדרך העבודה של החברה ללא קולנוע ביתי בעיר, החברה הופיעה במסגרות מספינות פיראטים למבצר ימי מקומי של מלחמת האזרחים, בדרכים המקשרות באופן יצירתי לעבודות שהן מְבַצֵעַ. בתקופה זו בה חברות ריקודים נאלצות להסתגל במהירות כדי לשמור על המשימה בחיים, IMC הצליחה להציע משהו חכם ומיוחד במיוחד.

16 ביולי - פארק הסוללה

הרקדנים מתחילים במעגל רחב הפונה פנימה, רחוק זה מזה, צועדים לאט אחד כלפי השני. המעגל קטן יותר עד לנקודה שבה הם יכולים כמעט לגעת אחד בשני - אבל הם לא, במקום לנוע במרחב הקינזפירי שלהם. עם זאת הם כמעט מושיטים זה את זה תחושת הכמיהה מוחשית. לאורך כל הדרך יש רעידה מעורבת עם הכמיהה ההיא.

המוזיקה מוסיפה תחושת תקווה למתח זה. בנעלי התעמלות הרקדניות (טרה גרג, טימור קאן, קייטי מורהוד וברוק דיפרנצ'סקו) עוברות דרך ערבסקים, עוברות ממפלסים גבוהים יותר למטה, קרבות מאיזון ואז מוצאות אותו שוב. הם מביאים את כל זה בבהירות ורכות שאני רוצה לחוות בגופי שלי זה נראה כאילו זה מרגיש כל כך טוב! עם הכמיהה הזו להגיע מעצמך, אך עדיין עם תחושת הגנה עצמית, הכל כל כך קשור וכל כך רלוונטי בעידן זה של COVID.

חברת הובלות איים. צילום ביל פרסטה.

יחד עם האוויר הפתוח והאנרגיה שאין כמותה של גופים הנעים יחד בחלל, אני מתגבר על רגש שאני כמעט מתחיל לבכות. הרגש שלי מתחיל להתפוגג, אבל הכל נשאר חזק כמו הרקדנים מתקרבים זה לזה בחלל. זרועות מעוקלות ומונחות על כתפה של רקדנית מלפנים פגעו בי כדרך ליצור קשר אנושי באופן השומר על מרחק - מטרה אותה חיפשו דרך כתבות חדשותיות אינסופיות, שידורים ושיחות פרטיות בבתים ובמקומות העבודה.

עם האנרגיה הזו של גופים הנעים יחד בחלל, משהו שלא הבנתי שהתגעגעתי כל כך, כל זה נמוג מבחינתי. אף אחד מהם לא יכול לדבר באותה עוצמה כמו שארבעת הרקדנים האלה מדברים עכשיו, בלי מילה. לסיום הם עומדים בתור ומביטים יחד קדימה. נראה שרגע זה מאשר כי כל מה שעתיד לא בטוח יביא, נעבור אליו ודרכו יחד. אין לנו ברירה - לשקוע או לשחות, ליפול או לקום.

24 ביולי - פארק פררוטי

הרקדנים מתחילים להתפשט דרך החלל ופונים לכיוונים שונים. הם לובשים את אותם תלבושות כמו ההופעה החיצונית הראשונה בסדרה זו, חלקים כחולים כהים עם סלסולים בצבע קשת. זה מציע חוט חיבור בין כל ההופעות בסדרה. הרקדנים מתחילים לנוע לאט ואז תופסים מהירות, ומתאימים לסערה עולה בציון האינסטרומנטלי. הרקדנים קובעים מוטיב של הנמכה לערמה עמוקה במיקום שני (כפות רגליים פרושות לרוחב) בנוסף להוספת אלמנט הקשה נעים. פעולה זו מעלה על דעתי ביסוס בתוך הסערה אחרת באוויר. בתוך אותה תחושת מערבולת הרקדנים נעים ברכות וחן מקסימים, פונים דרך המיקום החמישי בקלות ומאריכים את הרגליים לאורך לצד אחורה.

קטע בלתי נשכח אחד הוא עם לא שניים של לורן דיפדה וחוסה לודדה, בעוד אמילי סמול ואמילי בייקר נעים ביחד, אך בנפרד בחלל, מאחוריהם. באוויר הפתוח, עצים מסביב ומים מאחוריהם, הכל מבחינה ויזואלית כל כך שובה לב. אני חושב גם על הדרכים האפשריות השונות למצוא או ליצור קשרים - בזמן, במרחב, באוצר מילים ואיכות התנועה ועוד. העבודה בוחנת כל כך הרבה מהאפשרויות הללו.

מאוחר יותר הם פונים כלפי חוץ ממעגל הדוק, עומדים גב אל גב. אחת נופלת קדימה כמה פעמים, ובכל פעם הם עוזרים לה לעמוד שוב. אני חושב על החשיבות של תמיכה קהילתית וחברתית בתקופה מאתגרת זו. ברמה אחרת של סמליות, הפארק הזה נמצא ממש מול כמה רציפים. בתקופות של סוערות, מהסוג שמשתקף בעבודה זו, יכול להיות מפלט - גם מה שעבודה זו ממחישה וגורם לליתי לקפוץ בתקווה.

30 ביולי - פארק טורו

בצל מבנים ופסלים מתנשאים, תחת אור שמש בוהק, הרקדנים מתחילים לרטוט - גפיים שמתחילות לעקוב אחרי טלטול ממרכז הגוף. בהדרגה, הם החלו לנוע יותר וקטור יותר לשטח הפתוח. כלי פליז עולים כדי להתאים לאנרגיה העולה של הרקדנים. צורות כמו ארבסקות ארוכות וזרועות ישר לצד ממשיכות לבנות את האנרגיה הזו של התרחבות כלפי חוץ. מעבר פנימה והחוצה של תצורות משדר חופש לעבור במרחב זה באופן עצמאי, בדו קיום עם גופים אחרים.

יש שמחה וסואבה בו זמנית, ציון הסקא האנרגטי והתנועה יחד בונים את התחושה הזו. הרקדנים (ריאה קלר, ראום ארון גנס-אוסטרובסקי, דינה גרדה, טארן סטיוארט) עוברים בצורה חלקה מתנועה אחדות לאיכות אלתור מסקרנת, תוך שמירה על איכויות אלה של שמחה ומחמיאות. בגופי יש לי זיכרון מאותה פעם ראשונה בחוף מאז ש COVID פגע - חול אינסופי, ים ושמיים. אפילו בעולם ה- COVID המפחיד הזה אנו יכולים לחגוג זכיות קטנות והדברים הקטנים - שקיעות, שטחים פתוחים, אמנות יפה וריקודים לשיר אהוב. כפיים בסיומה של עבודה זו, אני מחייכת בהכרת תודה כלפי IMC והסדרה החיצונית הזו על שהזכירה לי את זה.

מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.