פרויקט 31 'דרך העדשה הזו'. צילום: אוליביה בלאיסדל. תיאטרון המחול של אוניברסיטת בוסטון, בוסטון, מסצ'וסטס.
23 ביוני 2018.
הגופה לעולם אינה משקרת, כך מדווחת כי אמרה מרתה גרהם. הרבה מאוד רקדנים לאורך השנים עשו עבודה בהתמקדות בנושאים חברתיים-פוליטיים של היום, בהתחשב ביכולתו של המחול לתאר ולחשוף אמת גולמית. ובכל זאת פרויקט 31's דרך העדשה הזו השתמשנו בריקוד כדי לדבר עם משהו אלמנטי ואנושי עוד יותר - היחסים שלנו עם אחרים, ועם עצמנו בהקשר של קשר עם אחרים. התוצאה הייתה יצירות בולטות וייחודיות רבות. החברה נמצאת בהנחיית המנהל האמנותי והמייסד קנזי פין.
גיל טיפאני גרסיה
פרויקט 31 'דרך העדשה הזו'. צילום: אוליביה בלאיסדל.
המקוריים, כוריאוגרפיה של פין עם נואל סנטורה וקייט מקשיאה, הייתה במקום החמישי בתוכנית. לאוצר המילים של ריקוד ג'אז קלאסי היה טעם אתלטי וגולמי. שינויים צולבים בכדור עברו לסיבובי עיפרון ונחתו בריאות עמוקות. טורסוס התגלגל והתגלגל באופק ובאנכי. תנועה זו הייתה המצאתית ומשכנעת. חלק ממני רצה את אותן תכונות בתצורות.
קיבוצי 'תיבת חלון' (שבהם קווים מתנודדים זה לצד זה כך שיש חלונות שניתן לראות דרכם רקדנים יותר מעלה מעל הבמה) וקווים ישרים אחרים הציעו בהירות והבטיחו כי כל חברי ההרכב נראים לעין. ובכל זאת חשקתי במשהו יותר מקורי ונועז. מה שכן התאים יותר לתנועה, ועזר לאווירת היצירה, היו תלבושות שחורות ותאורה אדומה (שעוצבה על ידי קייליגה זאוואקי).
הרקדנים נטפו ביטחון, תעוזה ופיקוד. באמצעות תנועה דורשת פיזית ומהירה, הם לא הראו שום סימן לעייפות. כל אחת מהן הייתה האדם שלה, וכל אותם אנשים התארגנו בקבוצה. תנועת יוניסון הייתה ממש בנקודה, והקווים / צורות שלהם היו דומים מבחינה אסתטית, כך שאף אחד לא התבלט. הם התחילו ללכת, בזה אחר זה, מעט מסוגננים אך במציאות פשוט נעים כמוהם. מכיוון שכולם היו 'מקוריים', ועברו באמת שלהם עצמם, זה היה די והותר. הם יכלו לצאת בביטחון.
פרויקט 31 'דרך העדשה הזו'. צילום: אוליביה בלאיסדל.
סיפורים , ממש לפני ההפסקה וכוריאוגרפיה גם על ידי פין, הייתה סוג היצירה שיכולה באמת לגרום לחברי הקהל לחשוב זמן רב לאחר שראו זאת העבודה לא רק שחשפה נרטיב תרבותי נרחב, אלא חקרה עוד יותר את עצם קיומם ועוצמתם של נרטיבים מסוג זה. רקדנים נכנסו בשורות מהכנפיים, בצדדים מתחלפים, כך שהם הצטלבו בבואם למרכז הבמה.
תצורות ובימוי מרמזים על חלקים פרפורמטיביים וצופים בחיים בחברה המודרנית, חלקם רקדו על שולחנות, חלקם במרכז חלל צלול אלכסוני ואילו אחרים ישבו וצפו בהם. עבודת כף הרגל והארכות היו מדויקות ומסובכות, והתאימו לחוש ביצועי זה. תחפושות עם בגדים סטריאוטיפיים של עקרות בית, או אנשי עסקים, או בני נוער חיזקו את כל זה. ניגוד לתחושה זו של ביצוע והגדרה עצמית חברתית היו גלגלים וגלילים בעמוד השדרה - המייצגים חלק בסיסי וראשוני יותר בהיותנו אנושיים.
פרויקט 31 'דרך העדשה הזו'. צילום: אוליביה בלאיסדל.
תנועות אלה היו עדות לחלק מהדמויות הללו שרצו לזרוק ולהימלט מהמערכת בה הן נמצאות. הוספת תחושת בידוד לכך הייתה החלק הבא בו רקדנים שונים וקבוצות רקדנים היו מוארים כל אחד, כשהם נעים עבודות דומות אך באיכויות תזמון ותנועה אינדיבידואליות. הם חזרו יחד לרקוד ולסיים את היצירה. האינדיבידואל והקולקטיבי, והאופן שבו הפרט תואם את הקולקטיב כפי שהחברה המודרנית המודרנית אילצה אותו אליו, הוצגו במבט ברור בעבודה חזקה ומדהימה זו.
ילד עם הבלוז, מסאסו ופלוגה , היה השני אחרי ההפסקה וכוריאוגרפיה של לייסי סאסו וקולן רודי. סאסו ורודי רקדו את היצירה. בדיוק כמו מוזיקת בלוז, היא הציעה תחושה של עצב וחוסר תקווה - אך יחד עם זאת את היופי הייחודי שלה. רקדן אחד החל לנוע על הרצפה כשהאורות עלו. כשעלתה לחלל גבוה יותר, רקדנית נוספת הצטרפה אליה מהכנפיים. הם נעו בקווים אלכסוניים - מסתובבים, נעים גבוה, נעים נמוך. התאורה הייתה בגוון כחול-סגול מפתה, והתלבושות כהות להתאמה.
עד מהרה הגיע לשותפות שובת לב, לכאורה בהשראת אלתור קשר. חלק מהמעליות עברו למגע ומחוצה לו, ואחרות התעכבו. במעלית אחת, למשל, נפגשו גבם של שני הרקדנים כדי לעבור במעלית כשרגל אחת כפופה והשנייה ישרה. מה שהבדיל את אלה ממעליות נפוצות כמו זה היה האיכות הרציפה אך האיטית, שעוברת בהן כמו מולסה. תמיכה מילולית התרחשה, ותמיכה מטפורית הועברה. בדיוק כמו בתנועה הזו, לפעמים התמיכה הזו היא רגעית ולפעמים היא מתמשכת יותר.
פרויקט 31 'דרך העדשה הזו'. צילום: אוליביה בלאיסדל.
מבנה תנועה מהיר זה, לפעמים איטי יותר, היה קיים ביצירה הכוללת. למשל, ניגודים מהירים בניגוד היו ביטוי מקסים של לאט לאט להעלות זרוע אחת קדימה, למעלה וחזרה ואז להחזיק את הזרוע לאחור עם העקבים בקשת כפויה - שנמסה לאט לאט. לסיום העבודה הם רקדו זה לזה וחיבקו אותם, כמו שרק חברים אמיתיים יכולים באמת - שום דבר לא התאפק, והכל הוצע באהבה ותמיכה. עבודה זו גילמה כיצד באמצעות ה'בלוז ', דרך ייאוש וניסויים אינסופיים, חברים שם כדי להקל על הנטל.
לרקוד בוסטון
בתוך המסגרת , גם כוריאוגרפיה של פין, סיים את הלילה (מלבד הגמר, שהחזיר את כל הרקדנים לבמה). הבולטים ביותר היו התלבושות, יחידות שחור עם רגל לבנה אחת ומכסה מנוע / מסכה לבנה. לא הרחק מאחורי זה בקנה המידה הבלתי נשכח היתה עבודות התנועה, כמו גם האיכות בה הועברה. תנועת עמוד השדרה (כולל הצוואר והראש), כמו גם יותר תנועות הולכי רגל מלאות בכוונה, הציעו ניואנסים רבים.
אותה תנועת הולכי רגל חיברה יותר מצרכים טכניים - כולל סיבובים, זינוקים והארכות נמוכות (נראה כי מדובר יותר ברציפות אנרגטית מאשר בגובה). תצורות המשיכו להשתנות, בהתחשב בצעדים המקשרים להולכי רגל אלה - הליכה, ריצה, צעדים עמוקים יותר לריצה. ניואנס עבר דרך תצורות אלה וגם שם היו צורות ותמונות רבות לגלות תוך כדי התצורות. היו גם רגעים של שקט, שהביאו ניואנסים נוספים בניגוד לתחושה הרציפה אחרת של התנועה.
פרויקט 31 'דרך העדשה הזו'. צילום: אוליביה בלאיסדל.
התחפושת הביאה תחושה של הארלקין, אך גם של נושא של בציור - בהתחשב גם בתואר במסגרת זו . אפשר למתוח קו מדמויות אלה לעניינים פילוסופיים עמוקים, כגון אופי האמנות והרקדנים כמקצועות ומכשירי אמנות המחול. לא הייתה כמות משמעותית של אינטראקציה בין רקדנים כאנשים אוטונומיים ומרגישים - הם היו כל כך מכניים. מצד שני, האנרגיה של רקדנים ביחד על הבמה דיברה עם אנשים הנעים יחד בעולם.
האורות ירדו, ועדיין לעסתי את השאלות האלה של אמנות ואנשים יחד בחלל. בעיניי, העלאת השאלות - אך נעצרת מלהטיף תשובות מרשמות - היא הישג של אמנות משמעותית באמת. תיאור זה חל על חלק ניכר מהעבודות האסתטיות והמושכלות הרעיוניות בפרויקט 31 דרך העדשה הזו. עזבתי את התיאטרון ובכל זאת לעסתי שאלות גדולות במוחי. בואו נזכור את היכולת של האמנות לגרום לזה לקרות, ונשבח את האמנות שעושה זאת.
מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.
מומלץ עבורך
