מאת דבורה סירל.
המרכז לאמנויות הבמה קוב אנרגיה
10 בפברואר 2012
הכוריאוגרפית הנודעת בינלאומית טווילה תארפ יצרה בלט סיפורי חדש לבלט אטלנטה ולבלט וויניפג המלכותי, ב הנסיכה והגובלין. על פי סיפור הילדים מ- 1872 מאת ג'ורג 'מקדונלד, לבלט הזה יש פוטנציאל להפוך לקלאסיקה עבור הדור החדש.
כוריאוגרפיות נשיות
הסיפור, המספר על נסיכה צעירה איירין שמצילה ילדים נשכחים מממלכת גובלין, הוא חמוד ומהנה, אולם קצת התאכזבתי מכיוון שהסיפור היה מבלבל וחסר לו שיאים ושפל רגשית.
הבלט נפתח בסצנת מסיבות מפוארת בגינת המלך פפה בה הנסיכה אירן, אותה גילמה אלסה רוג'רס, גילתה עד מהרה שילדי העיר נחטפים על ידי גובלים. הריקודים היו יפים, המוסיקה הייתה הולמת והתלבושות אלגנטיות. אבל ברגע שהסצנה הזו עברה לסרט הבא, שבו איירין ובן זוגה הגברי קורדי נכנסו לממלכת הגובלין, נראה שהכל נעשה קצת מבולגן.
צילום: צ'רלי מקולרס, באדיבות בלט אטלנטה
זרמי משי לבנים נפלו מהשמים בכל רחבי הבמה, שנראו בתחילה יפהפיים, מנצנצים בעיצוב התאורה המעולה של דון הולדר, אך עד מהרה הם הפכו להסיח את הדעת. הם היו כה ארוכים עד שהרקדנים הסתבכו בהם וראשיהם היה קשה לראות את הכוריאוגרפיה מבוצעת מעל הבמה.
ביטויי התנועה שניתנו לגובלים היו הולמים, והגובינים היו משעשעים, אבל אי אפשר היה ממש לדעת אם הם נועדו להיות בזמן זה עם זה או לא. הכל פשוט נראה מרושל. חלק מהכוריאוגרפיה של הגובלינים והקארדי, שגילם ג'ייקוב בוש, הייתה קשה מאוד מבחינה טכנית, אך הרקדנים ביצעו אותה בקלות. הגובלינים הנשיים זרחו כשהם מגלמים את דמויותיהם, ובכל זאת נראה שהם רוקדים מסונכרנים זה עם זה, ובביצוע מסודר.
ברגע שנכנסנו לעולם הגובלין, המלך פפה, אותו שיחק ג'ון וולקר, הפך למלך הגובלין, כשהוא לבוש בעצם באותה תחפושת כמו כשהיה המלך פפה. זה היה קצת מבלבל. האם המלך פאפא היה עכשיו גובלין? אם לא, מדוע גנב ילדים? והמטפלת של הילדים (בגילומה של טארה לי), שגם אותה התוודענו לסצנת המסיבות, עלתה עכשיו לבמה כמלכת הגובלין. לא היה שום הסבר מדוע שתי הדמויות הראשיות הללו עברו לעמיתים מרושעים, וזה היה תמוה. האם הם היו מרושעים או לא? האם הם היו גובלים, ואם כן, מדוע? הריקודים של וולקר ולי, כמובן, הוצאו להורג היטב. טרה לי עשתה מלכת גובלין משכנעת מאוד וכמו תמיד הופיעה בברק.
הנסיכה איירין נעזרה לאורך כל מסעה בסבתא רבתא שלה, אותה גילמה כריסטין וינקלר. היא הייתה דמות דמוית רפאים לבנה כולה, שבשלב מסוים העניקה לאיירין נעלי פוינט, שהעצימו אותה להתגבר על הגובלינים. וינקלר עשה דמות יפהפייה, אתרית, והוא תמיד שחקן כה אלגנטי.
גולת הכותרת של התוכנית הייתה הילדים. עם הצוות כולל 11 ילדים מגיל חמש ומעלה, התייחסנו לכמה הופעות מקסימות. הילדים היו לבושים בבגדי רחוב עם נעלי רחוב רגילות. זה היה מעט לא צפוי, אבל זה עבד. הכוריאוגרפיה הייתה פשוטה ומהנה, אך בדרך כלל לא בלטית. הילדים הצעירים עשו את ההצגה. למרות שלא ניתן הרבה קשר רגשי לילדים הנשכחים הללו, החיוכים על פניהם הנרגשים פיצו על כך.
המוסיקה של פרנץ שוברט וריצ'רד בורק הייתה מענגת והתאורה של דון הולדר הייתה מרשימה מאוד. התלבושות של אן ארמיט מבלט וויניפג המלכותי היו מדהימות, במיוחד בסצנת הפתיחה.
הנסיכה והגובלין מכיל את כל המרכיבים לבלט קסום שיכול להפוך למועדף בקרב הקהל. עם זאת, אני מרגיש שצריך קצת יותר זמן להתבגר. טווילה תארפ תמיד יוצרת מופעים יוצאי דופן, ואני אוהד את עבודתה. עם הזמן אני חושב שעבודה זו תפתח את כל הקסם והקסם הדרוש לה. הפקה קצרה, בת 75 דקות בלבד, הבלט הזה מושלם לקהל הצעיר.
התמונה העליונה: צילום: קים קנני, באדיבות בלט אטלנטה
מומלץ עבורך
