'SCALE' של קלי צ'פמן. צילום: מיקי ווסט. סטודיו ב 550, קיימברידג ', מסצ'וסטס.
27 באוקטובר 2017.
'בלט הוא אישה,' אמר ג'ורג 'בלנצ'ין. עם זאת, כשהכריז על כך, בראש ההופעה של ריקוד קונצרטים - ככוריאוגרפים, מנהלים אמנותיים וכדומה - היו גברים. בשנת 2017 עדיין מהדהדות שאלות ארוכות שנים אודות נשים בעלות עמדות השפעה כאלה בעולם הריקודים. מדוע אין יותר מנהלות אמנותיות? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לגדל נשים בתחום? זהו מיקרוקוסמוס של העולם בכללותו - עשינו התקדמות ברורה לקראת שוויון בין המינים, אך עדיין נותר לנו רחוק.
'SCALE' של קלי צ'פמן. צילום: מיקי ווסט.
גובה דיונת גריפין
קלי צ'פמן סוּלָם הדגיש אמת זו, בעיקר תוך התמקדות בחלק האחרון. המיקוד הזה לא היה גלוי כל כך באגרסיביות שהוא הפרשנות וההיצע היחיד של היצירה בו זמנית, הוא היה חדשני, סוחף ומדהים מבחינה ויזואלית. איזון בין הגיאומטרי הנקי למפוזר התחיל התחיל ממש בהתחלה, עם תחזיות של (מה שנראה כאילו) צורות אנושיות עירומות 'מגדילות' את הקיר החיצוני. האם זה היה חלק מכותרת היצירה? נראה שאנשים עירומים מוקרנים אחרים היו בחיבוק חם.
חברי הקהל הצטופפו לחום בלילה הצונן על גג שדרת מסצ'וסטס 550, מעל צ'פמן סטודיו ב 550 . הקירות שמסביב שימשו כמחזורים (או תפאורות ברורות) לתחזיות לאורך כל העבודה. גלים של גוונים כחולים וירוקים עקבו אחריהם. יחד עם העירומים, הצבעים הללו הביאו תחושה של הטבעי, האורגני. צבעים השתנו לאדומים, אפורים ושחורים, ותמונות תעשייתיות החליפו את העירום. כבר לא כל כך אורגני וטבעי. 'תעבוד קשה יותר!' הופיע בשלב מסוים, מנטרה של החיים המודרניים שאנו שומעים בחילה, לפחות באופן לא מודע. יש הטוענים שנשים מודרניות שומעות את זה או צריכות לשמוע את זה יותר מגברים.
אורות עלו מאחורי שתי נשים בשמלות אדומות, כל אחת רוקדת בחלון שלה. העקבים קפצו כאשר הידיים הושטו. ואז זרוע אחת משתלשלת, תלויה על מפרק הכתף עם אפס ריסון שרירי. שתי הנשים רקדו זאת בקאנון. בפעמים אחרות הם הצטופפו על צד חלון אחד. היה גוון של שבי, דימוי מודרני של רפונזל בלי השיער הארוך. ובכל זאת לא היה שום נסיך שיציל אותה. בסופו של דבר רקדן אחד השליך חבל. עם זאת שני הרקדנים התרחקו מחלונותיהם. הם לא לקחו את היציאה העומדת לרשותם. היעדרותם דיברה כרכים.
'SCALE' של קלי צ'פמן. צילום: מיקי ווסט.
מוצא אתני של מייקי מדיסון
עד מהרה רקדנים אחרים נעו בחלונות ממול לחלונות הפתוחים, אחד עם חבל עדיין בצד. אחד התפתה להמשיך לחפש שם כדי לראות אם הרקדנים יחזרו או שיקרה משהו אחר. האופי הסוחף של ההופעה, הדברים שקורים מכל עבר, היה שובה לב - ובכל זאת היה לו אותו חסרון אחד לפעמים לא ממש ידע לאן לחפש. היה פחד להחמיץ משהו. אולי זו בעיה בלתי פתירה של חללי ביצועים תלת מימדיים וסוחפים. אולי יידרש יותר ניסויים במרחבים כאלה כדי למצוא פיתרון.
אותם רקדנים לאורך הדרך נעו בחופש רב יותר, ואף מעלים הנאה חושנית בתנועתם. ירכיים התגלגלו והגפיים הוארכו עם נטישה. אולם לפני זמן רב אורות דעכו עליהם. על קיר מאונך אליהם, רקדנית מוארת בגוונים כהים, מושתקים (ערכת צבעים אפורה) נעה עם חופש ונטישה עוד יותר. נראה שהיה ניצוץ דמוי ברק, חשמל, בתאורה שחושף אותה.
זה נמוג לאט לאט עד שלא נראתה יותר. זה היה צל מהיר יותר, וגלוי עוד יותר, באמתה המלאה מזו של הרקדנים שנראו לפני כן. היא נראתה לאחרונה עומדת חזקה, חזה פתוח וסנטר מורם. היא עמדה במי שהיא באמת, אך נראה ששילמה מחיר על כך. מה היה האשם? לא היה שום נבל מוחשי. זה יכול לעשות את זה קשה יותר להילחם ולהתגבר.
דוגמנית טיפאני טיילור
'SCALE' של קלי צ'פמן. צילום: מיקי ווסט.
כל אותה העת המוזיקה ביססה את התזוזות הללו. זה היה אטונאלי, לפעמים א-מלודי, אך עדיין לא כל כך. זה הקים את האווירה שבה משהו פשוט לא בסדר - אולי מאיים יותר במסתוריות שלו. אולי בין השאר בגלל שטח מוקף חומות, האקוסטיקה הייתה די חדה וברורה למרחב באוויר הפתוח. התחזיות נוספות התרחשו, חפצים שונים ואנשים בצללית, על שלושה קירות החלל. בסופו של דבר כל התאורה דעכה, אך המוסיקה המשיכה למלא את החלל. זה היה מרחב בו חברי הקהל יכלו לחוות את מחשבותיהם לגבי השאלות שהעלתה ההופעה, להסתובב בראשם ולהשתלב בטנגו עם מחשבה אחרת לנוע בכיוון אחר.
בעידן זה של גירוי יתר רב-תחומי כמעט מתמיד, הכוונה לעיסוק רק בחוש אחד יכולה להרגיש זרה ולא נוחה - אבל בסופו של דבר, באמת להיות מתנה. זה יכול לגרום לנו לחשוב לאחור על שיקולים גדולים כמו לאן הגענו והדרך שעוד הגיעה. זו ללא ספק מסגרת הולמת שאפשר לגשת אליה יחסי מין, וקלי צ'פמן עשתה זאת חזיתית סוּלָם. זה השאיר אותנו עם שאלות לשאול, אם אנו מעיזים, ומהעבודה הזו לעשות. הלאה אנחנו עוברים.
מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.
