קימברלי ג'יאנלי. צילום: לוקאס צ'ילצ'וק. ככל הנראה, כאשר רקדנים נפצעים משמעותית, גופם צריך להחלים לפני שהם יכולים לחזור אליו שוב. מה שעשוי להיות פחות ברור הם האתגרים החברתיים, הרגשיים והנפשיים שיכולים להתרחש מכפי שנאלץ לקחת זמן מריקודים. רקדנים פצועים יכולים למצוא את עצמם רחוקים מעמיתיהם הרוקדים, מתוסכלים מאתגרים תפקודיים יומיומיים ועם כאב עמום מתמיד של ריקודים חסרים.
ריקוד אינפורמהדיבר עם שלושה רקדנים שהיו שם וחזרו ללמוד עוד על האתגרים הללו, ואיך זה להתגבר עליהם. הנה הראשונה בסדרה המתארת את חווית החיים, והתגברות על פגיעה בריקוד שוב.
קימברלי ג'יאנלי. צילום: סטיבן מיחלצ'יק.
קימברלי ג'יאנלי, אמנית בלט גדולה יותר מניו יורק וסגנית נשיא יחסי הציבור של האורות, משתפת כי 'בסוף 2017 הרגשתי שאני מתפרק. נאבקתי על דורבן בעקב שהפך את זה כמעט לבלתי אפשרי ללכת, שלא לדבר על לגלגל דרך כפות רגלי כראוי בנעלי פוינט או לקפוץ בלי כאב או חולשה. ' בעיות מתמשכות בצלע העליונה שלה ובעצם החזה הגבילו משמעותית את התנועתיות בצווארה ובגב העליון.
גובה ג'ייסון טארטיק
ג'יאנלי חש גם הוא שרוף מעבודתו שבעה ימים בשבוע. במקום מקור הפוגה, הלימוד לשיעור הפך ל'מטלה כואבת '. לא הצליחה לעבור שיעור שלם, והיא מצאה את עצמה 'מתאהבת מהריקוד במהירות', ואומרת, 'זה פגע בגוף שלי יותר מדי פיזית, והכאב הזה התגנב לרוחי.' כל זה הוביל לכך שהחלה כבר לא להזדהות כרקדנית, שלדבריה הייתה 'החלק המוזר ביותר. עברתי סוג של משבר זהות, אני מניח. '
איך להיות מורה טוב לריקוד
ואז הגיעה שיחתה של מרילין קלאוס, מנהלת בלטס עם טוויסט, שג'יאנלי רקד והסתובב איתו כמעט עשור. קלאוס רצה לבדוק אותה וגם להביע שהיא מקווה שג'יאנלי יעמוד לרקוד תפקיד שרקדה פעמים רבות בעבר, במקום דקות ספורות מביתו של ג'יאנלי. ג'יאנלי אמרה שכן, כי היא לא הייתה בטוחה מה עוד לומר, היא מספרת. 'החלטתי שסיימתי לרקוד. זה הרגיש כאילו אני אפילו לא מתגעגע לזה וכל מה שנלווה לזה. אבל התגעגעתי לחברים ולמשפחת הריקודים שבניתי לאורך הקריירה המקצועית שלי. '
קימברלי ג'יאנלי. צילום: ניקו מלוודי, בלט עם טוויסט.
כשג'יאנלי חזר לתוכו, זה לא הרגיש לגמרי בסדר בהתחלה. 'הייתי עצבני והפקפקתי בכל ספירה וצעד. לא זיהיתי את עצמי, 'היא אומרת על אותה תקופה. “הגוף שלי הרגיש שהוא לא שלי. זה מדהים מה 10 חודשים משם יכולים לעשות כדי לבטל כל החיים של אימונים. ' אף שחלק מרכזי בחזרה לריקודים היה עבור קהילת הריקודים שלה, היא גילתה כי 'היו רקדנים חדשים בחברה שלא הכרתי. זה הרגיש כאילו המשפחה שלי עברה בלעדי. ' ג'יאנלי מוסיף כי השינוי החברתי הזה 'ביסס את ההחלטה שלי שבאמת סיימתי, כי זה לא גרם לי להרגיש אושר או חי כמו פעם.'
ואז, 'קרה משהו', היא אומרת. ללא הופעה על הבמה בעתיד הקרוב, היא הרגישה כאילו 'משקל הועלה מעל כתפי ... ומשהו בתוכי הוסט.' היא חשה רצון לחזור לכושר והייתה בכיתה כמעט מדי יום בסתיו ובקיץ 2018. 'חזרתי לשיעור כמו שעשיתי מיליון פעם בעבר - אבל הפעם עשיתי את זה בשבילי,' אומר ג'יאנלי. היא הרפתה משיפוט עצמי וקונספציות מוקדמות לגבי הריקודים שלה.
'שאלתי שאלות על טכניקה, ניידות ואסתטיקה, [ו] הרגשתי שוב כמו סטודנט אמיתי.' היא מתארת התאהבות חזרה בריקודים, וה'קשר הרגיש אמיתי מכיוון שהוא היה אותנטי '. בספטמבר, קלאוס התקשר אליה שוב על הזדמנות הופעה בדצמבר. הפעם ג'יאנלי היה רוקד תפקיד חדש 'עם בן זוג חדש בפס דה איטי ויציב', ביצירה קלאסית מאוד. 'האתגר התקבל', היא מאשרת, מרגישה 'מוכנה, חזקה ופתוחה ונרגשת ללמוד משהו חדש.'
טוקיו החברה
ג'יאנלי מתאר ליהנות מהתהליך של יצירת ריקודים באותה מידה כמו להופיע - לנתח את הניואנסים של פורט דה בראס, להתגלגל לנקודה מלאה וכדומה. 'זה הרגיש כאילו נלחמתי בכמה שדים חזקים של ספק עצמי וניצחתי', היא טוענת. ג'יאנלי התייחס בהופעה של מפצח האגוזים בעונה האחרונה, ו'פניי כאבו מחיוך כה רב וזה אפילו לא היה חיוך במה מזויף, זה באמת העצמי האמיתי שלי שהאיר. '
קימברלי ג'יאנלי. צילום: ניקו מלוודי, בלט עם טוויסט.
במבט לאחור היא רואה את החלק הקשה ביותר בכל התהליך הזה כמאבד קשר עם מה שהכי חשוב לה, וזהותה האמיתית עצמה. 'נתתי לחוסר הביטחון שלי להשתלט', היא מסבירה ונותנת 'לגילי להגדיר אותי ואת הציפיות מתי אני אמור או לא צריך לרקוד יותר.' יחד עם זאת, 'התרחקות גרמה לי להבין כמה אני אוהב לרקוד', מאשר ג'יאנלי. 'שחררתי כל כך הרבה ובשחרור הרווחתי כל כך הרבה.' היא מתארת תחושת מימוש, שמחה והשראה.
ככל שחולף הזמן, היא אסירת תודה מתמיד על כל רגע שהיא זוכה לרקוד. 'אני חושבת שהייתי זקוקה למצוקה כדי להפסיק לקחת כמובן מאליו עד כמה כולנו [הרקדנים] ברי מזל,' היא אומרת. בדיוק כמו אצל כל רקדנית שחווה פציעה, היא לא הייתה יכולה לבחור או לא לבחור להתמודד עם אותה מצוקה. סיפורו של כל רקדן שנפצע שונה, אך יש חוטים משותפים לאתגרים הללו, ולאור הפוטנציאלי בקצה המנהרה. האור הזה יכול להיות בהיר יותר ממה שהיה בהתחלה - עם תשוקה מחודשת, סקרנות אינטלקטואלית ועוד. רקדנים מותנים גם בכוח הפנימי לנסוע דרך אותה מנהרה חשוכה כדי לראות את האור בקצה, כמו גם לקבל את האהבה לצורת האמנות שיכולה להמשיך אותם לעבר אותו אור.
הישאר מעודכן לסיפורים הבאים שלנו על התגברות על פציעות!
בת הזוג ג'ולי סטיוארט בינקס
מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.
