להקת מחול ורטיגו. מרכז ריאלטו לאמנויות, אטלנטה.
22 באוקטובר 2016.
לימודי עבודה במרכז לריקוד ברודוויי
לאחר הביקור הראשוני שלה בשנת 2014, חברת ורטיגו דאנס חזרה לאחרונה לאטלנטה מבסיס הבית שלה בתל אביב, ישראל, כדי להציג ורטיגו 20 הפקה משותפת בין החברה לפסטיבל פונדזיונה קמפניה דיי-פסטיבל תיאטרו איטליה. ורטיגו 20 הגיע באמצע ששת השבועות פסטיבל מחול ישראלי חשוף , שהתארח במשותף בין ריאלטו, אוניברסיטת קנזאו, אוניברסיטת אמורי וריקוד CORE.
להקת המחול העכשווית הישראלית לא אכזבה מהופעתה של ורטיגו 20 , יצירה של במאית וכוריאוגרפית נועה ורטהיים השוזרת יחד 20 שנה מיצירות החברה. היא שימשה כסקירה הוליסטית, רטרוספקטיבית, של כל העבודות שהלהקה הפיקה בעבר.
בעבודתה המלאה, ורטהיים, שהקימה את ורטיגו לפני 24 שנה יחד עם בן זוגה עדי שעל, עקבה אחר 'שובל חלוקי הנחל' שהציבה בשני העשורים האחרונים - פורק עבודות כוריאוגרפיות קודמות לבניית יצירה חדשה. מתוך החלקים הרבים שלהם.
'ורטיגו 20'. צילום גדי דגון.
עבור עבודה שיצאה לחגיגת ציון דרך, התוצר הסופי הוא מהורהר יותר מאשר זיכרון. הוא תופר סולו, דואטים ויצירות אנסמבל שונים שהם ציבורים ופרטיים בבת אחת.
ורטיגו 20 נפתח בפס-דה-דוי נשי קסום בביצוע הרקדניות מריה סלבק ושני ליכט. לשתי הנשים השיער שלהן נמשך ישר לצורת חרוט, שתוארה מאוחר יותר על ידי ורטהיים בדיון שלאחר המופע כ'שיער כובע יום ההולדת '. בזמן שהם נשענים לריאות עמוקות ונמסים לפלאיות גדולות נמוכות, שלושה פרפורמרים יושבים על קירות התפאורה, שהגה ונבנה על ידי יגאל ג'יני.
אחר כך הגיע דואט מהפנט בין תמר ברלב למיכה עמוס, כשהם דוחפים זה את זה קדימה ואחורה כשאשכול רקדנים עובד לאט לאט על הבמה מאחוריהם בתנועות מתמשכות ומתמשכות - כאילו הזמן מואט. סוגר עדין סיים את הדואט זמן קצר לפני ש'סצנת הקרב 'התזזיתית המריאה.
הייתי הוגאן
בקטע זה רקדנים זרקו את עצמם לחמניות, קופצות ואמון נופל. הבמה תפסה לפתע מגרש קדחתני, כאשר רקדנים נעים באופן ספורדי זה מזה. שאר צוות השחקנים - רון כהן, סנדור פטרוביקס, אתאי פרי, דניאל קוסטה, ניסן מרגליות, ניסן משה, ליאל פיבק וסיאן אולס - נרקבים ומחוצה להם מכל מקום פנוי. אם מברשת צבע הייתה מחוברת לרגליהם, כל הבמה הייתה מצופה עד לסיום החלק הזה.
הדואט הגדול השני של ההופעה ראה את סלבק עם פטרוביקס. השניים הפגינו זה בזה את האמון והביטחון הרב ביותר והשאירו את הצופים באמת מאוירים.
לאורך כל העבודה, עיצוב התאורה של דני פישוף היה כהה, ולעיתים קרובות נעשה שימוש בצללים באפקט רב. מקרה כזה הוא 'סצנת המעגל', שכללה את כל הרקדנים המסתובבים עם זרועותיהם סביב כתפיו של זה והולכים לאט בלולאה על רלוונטיות.
בתלבושות של המעצבת רקפת לוי היו בגדים אינדיבידואליסטיים שונים בצבע לבן, שחור או שזוף. באווירה של פורמליות, הם רמזו על האופי הטקסי הבסיסי של היצירה.
כמה רגעים בלתי נשכחים אחרים ביצירה כללו: 'סצנת השורה' שהסתיימה בזכר אחד שעמד לבדו מול האחרים בשתיקה בעבודת השותף הגברי שראתה פיתולים מרשימים ונפילות תכליתיים זה מעל גופם ואת המסקרן מבחינה ויזואלית. מסקנה ששבה על נושא יום ההולדת כשהיו תריסר בלונים לבנים שצפים במרכז הבמה.
ורטהיים שיתפה בשיחתה שלאחר המופע כי עבודותיה עוסקות באמנות, ולא בשואוביז. כשהרהרה ביום השנה להפקה זו, היא הייתה פילוסופית וסנטימנטלית. מתוך זה יצא הרצון שלה ליצור רמות על הבמה, אשר מיוצגת חזותית על ידי המושבים הצפים של הסט על הקירות. זה איפשר הפרדה בין כדור הארץ לשמיים - ואמצע ביניים שבו רקדנים יכולים להתעכב ולהרהר.
בסך הכל, התנועה הייתה די משכנעת, ועברה בין מקום של שובבות שהדהד השפעה מהנה של אומנויות לחימה לבין מקום של תנועה איטית ומתמשכת שזרמה כמו מים. אם תקבל הזדמנות לראות את החברה הישראלית הזו בכוריאוגרפיה מאת ורטהיים, הקפד לקחת אותה. אתה לא תהיה מרוצה.
בן כמה silkk the shocker
מאת צ'לסי תומאס מ דאנס מודיע.
