האקדמיה למוזיקה בברוקלין, ברוקלין, ניו יורק.
20 באוקטובר 2016.
בקטע תיאטרון-מחול מכתב לגבר , שהוצג באקדמיה למוזיקה בברוקלין באוקטובר, המנהל האוונגרדי רוברט וילסון שיתף פעולה עם מיכאיל בארישניקוב, מגדולי הרקדנים הגברים במחצית השנייה של העשרים.המֵאָה. השניים הובילו אותנו בתקופה הרסנית בחייו של וסלב ניז'ינסקי, הרקדן הגברי הגדול ביותר במחצית הראשונה של אותה המאה.
מיכאיל בארישניקוב ב'מכתב לאיש '. צילום: ג'ולייטה סרוונטס.
מעל הפרוסניום במהלך ההופעה הוקרנו כמה קטעים של היומן שכתב ניז'ינסקי במשך שישה שבועות בתחילת 1919, כשאשתו ורופאו התכוננו לחייב אותו לסניטריום. רישומי היומן היו רבי עוצמה - כנים באופן צורב אך מאופק ולא נגוע באופן שגרם להם להרגיש מודרניים כמעט מאה שנה אחר כך. הרקדנית האגדית התנשאה על הפקת האקדמיה בברוקלין, תרתי משמע ואמנותית.
היומן כולו זמין בגרסה בתרגום מומחה של קיריל פיצליון ונערך על ידי מבקרת הריקודים ג'ואן אקוצלה: יומנו של וסלב ניז'ינסקי: מהדורה לא מטופחת (Actes Sud, 1995 / הוצאת אוניברסיטת אילינוי, 2006). הקריאה בו היא כואבת ומאירה - הפעם היחידה שאמן גדול עורך סיור במסע לשיגעון, על פי אקוסלה. מודע להפליא לכל לחישה ולכל תמרון שמשמש למיסודו, כתב ניז'ינסקי בתקופה בה ידע שהוא מאבד את שכלו, את הריקודים ואת חירותו בבת אחת. הוא היה רק בן 29.
היומן מקיף ארבע מחברות, עם תיאורי פרוטוקול חייו של ניז'ינסקי - ארוחותיו, עיכולו, חוסר השינה ויחסי הגומלין שלו עם אשתו, בתו, בני משפחה ומשרתים אחרים. הוא מגיח ארוכות על הפוליטיקה והפילוסופיה שלאחר מלחמת העולם הראשונה והוגי הדעות והאמנים של היום. הוא מוותר על אכילת בשר. הוא הולך לחייט. הוא נותן בגדים חמים לאנשים עניים ורוצה לתת להם יותר.
ג'סה הינטון ויקי
הוא מנסה נואשות להבין ולתקן את יחסיו עם אשתו. 'אני שלך ואתה שלי / אני אוהב אותך / אני אוהב אותך / אני רוצה אותך / אני רוצה אותך', הוא כותב לרומולה ואז מאשים אותה בנטישתו, בהיותה 'מוות' בזמן שהוא 'חַיִים'.
מרושש עמוק במשך רוב חייו, ניז'ינסקי מתכנן להרוויח 'מיליונים' על ידי השקעה בשוק המניות, המצאת סוג חדש של עט נובע ופרסום יומנו. הוא רוצה שהתסריט מצולם ולא ייכתב, כך שהקוראים מרגישים את הפיזיות שלו ('היד' שלו). בניית גשר בין אירופה לאמריקה תאחד את השניים, לטענתו.
זהותו מתעצבת בזמן שהוא כותב. הוא המשיח. הוא בהמה. הוא רואה דם בשלג. הוא נמצא על שפת תהום. אלוהים מציל אותו. הוא אלוהים.
מיכאיל בארישניקוב ב'מכתב לאיש '. צילום: ג'ולייטה סרוונטס.
היומן כולל מכתב מתחנן, לפעמים מתריס, לסרג 'דיאגילב, אליו מתייחס הכותרת של ההופעה של האקדמיה בברוקלין. לאחר אהובתו של ניז'ינסקי, האימפרסיו הרוסי החזק הסיר את חסותו לאחר שניז'ינסקי התחתן בשנת 1913, והרס את הקריירה של הרקדנית. ניגינסקי כותב, 'אני מאוד עסוק בעבודה על ריקודים. הריקודים שלי מתקדמים. ' הוא מכנה את דיאגילב 'מרושע' ו'חיה דורסנית ', ואז מאחל שהוא' ישן בשלום '.
האחיזה בריקודים שלו היא עניין מרכזי עבור ניז'ינסקי. 'אני מצטער עליהם כי הם חושבים שאני חולה', הוא כותב. “אני במצב בריאותי טוב ואני לא חוסך מכוחותי. אני ארקוד יותר מתמיד .... לא אשים אותי לבית משוגעים כי אני רוקד טוב מאוד ונותן כסף לכל מי שישאל אותי. '
המשפטים ההצהרתיים לכאורה הטקסטים מספקים רעיונות מורכבים כשהם מתפתלים ממחשבה אחת לאחרת. כתיבתו של ניז'ינסקי חולקת מאפיינים עם הריקודים שלו, לפחות ככל שמציעים צילומים שלו. המצלמה תפסה תנוחות זוויתיות, מישוריות שעוצבו בעזרת קימורים וספירלות מורכבים. הדימויים מציגים אותו כעלוב ואקסטטי, מגושם ונמנע, גברי ונשי, אלוהי ובעלי חיים.
פעם אמר לי מורה שהכשרה מכינה עבודה לעבודה יצירתית, אך אינה צריכה לקבוע את תוכנה. העמדה הזו מתארת בצורה מושלמת את קפיצת הדרך הענקית של ניג'ינסקי מהכשרתו הקלאסית בבלט המרינסקי המהולל, בסנט פטרסבורג - גם העלמה של בארישניקוב - ועד הבלט המחודש ככוריאוגרף המודרניסטי הראשון שלו. אוצר המילים החזק של לימודיו של ניג'ינסקי עידן את מודעותו אך לא הכתיב את פרמטרי הכוריאוגרפיה שלו.
ניג'ינסקי עשה אחר הצהריים של פאון, ג'ו ו פולחן האביב בשנת 1912 וב- 1913. מנקודת תצפית זו בזמן אנו יכולים להעריץ את ההישג - הריקודים המפוארים, הכוריאוגרפיה האיקונוקלסטית, ואפילו המהומה ש פולחן האביב התגרה בתיאטרון פריז.
לחיות זה היה מוחץ. 'רציתי חיים פשוטים', כתב ניז'ינסקי. 'אהבתי את התיאטרון ורציתי לעבוד. עבדתי קשה, אבל אחר כך איבדתי את הלב כי שמתי לב שלא אוהבים אותי. נסוגתי לתוכי. נסוגתי כל כך עמוק לתוך עצמי שלא הצלחתי להבין אנשים. בכיתי ובכיתי ... '
מיכאיל בארישניקוב ב'מכתב לאיש '. צילום: ג'ולייטה סרוונטס.
אסתטיקה פזיזה
חזרה לברוקלין: הפקת ווילסון תפסה מעט מהפגיעות המטורפת של ניז'ינסקי כשהוא נכנע למה שהיה כנראה סכיזופרניה. גיחות התנועה הוואוויליאנית של ברישניקוב הובטחו באגרסיביות. לובש טוקסידו או חליפה כהה ואיפור לבן, שהיה איפשהו בספקטרום מפטרושקה ועד קַבָּרֶט , הוא עשה מניפולציה על כיסא וקטעי תפאורה גיאומטריים שעוררו את הופעתו האחרונה של ניג'ינסקי בינואר 1919. הלך הרוח היה נוקב לפעמים, כמו כשברישניקוב עמד מול הקרנת חלון דמוי כלא על קיר אפור בסך הכל, אולם הפעולה הייתה חכמה סֶקסִי.
הניגודים התיאטרליים של ג'רינג הציעו תמונת מצב קלישאתית של טירוף. התאורה התחלפה מירוק מבריק לבנדר ללבן בוהק לצללים ובחזרה, בעוד הפסקול הציע רצף של ג'אז, טום וויטס, הנרי מנצ'יני, שירי גוספל, אש מקלעים ועוד ועוד. עם זאת, האנרגיה הגבוהה והאורות המהבהבים של התוכנית לא חסכו ממנה להיות משעממים באופן מפתיע, או אולי עשו זאת כך. ההופעה נסגרה כשברישניקוב זולל 'ניג'ינסקי' נמשך, לפני שנעלם מבעד לווילונות אדומים שהונחו מעל הבמה ויצרו פרוזניום בתוך הפרוסניום.
ניגינסקי סיים את יומנו ואת חיי הציבור שלו באותיות 'לאנושות' ו- 'לישו'. דבריו האחרונים מצהירים: 'je suis je suis.' באנגלית: 'I am I am.' נוכחותו ב מכתב לגבר מחה את הבמה מכל השאר.
מאת סטפני ווארדארד מ דאנס מודיע.
צילום (למעלה): מיכאיל בארישניקוב ב'מכתב לאיש '. צילום: ג'ולייטה סרוונטס.
