נאצומי סופיה בלאלי. צילום: ג'וליה דיסקנזה. החיים יכולים לקחת אותנו בפיתולים רבים, מונחים על ידי מצפן בטוח של תשוקה עוצמתית. עבור רקדנים רבים התשוקה הזו חזקה במיוחד. היכן שהמצפן עשוי להוביל יכול להיות שטח מחוספס, מלא באתגרים מדהימים ובמקומות שמעולם לא חשבו שיעזו. אבל התשוקה מניעה אותם קדימה. נאצומי סופיה בללי היא דוגמה מובהקת לרקדן כזה. בלאלי הוא יליד קוויבק, ומופיע בהווה, כוריאוגרף ומורה בעיר ניו יורק.
היא נולדה לאם יפנית ולאב מרוקאי, ומציבה אתגרים ומורכבויות רבות - אך גם יצירתיות רבה, התמדה ומוסר עבודה חזק. בלאלי, באהבה ולא בכעס בקולה, מתארת את הוריה מגדלים אותה בגישה של 'הבאנו אותך לכאן ונתנו לך את החיים האלה, אז אתה חייב לעבוד קשה ולהצליח.' הם הבחינו שבללי תמיד רוקדת ועוברת, אז הם החליטו לתעל את כל זה באופן פרודוקטיבי לשיעורי ריקוד רשמיים.
נאצומי סופיה בלאלי. צילום: תאיק סמית '.
היא הייתה מכור באופן מיידי, בילתה שעות רבות בשבוע בשיעורי ריקוד בלט, ברז ותרבות. בללי התאמנה בבית הספר לאומנויות הבמה בבלט במונטריאול ועשתה תחרות, היא מסבירה. בינתיים שלטה בשפות רבות. כילדה צעירה, לפני שהלכה לבית הספר, היא דיברה רק ערבית יפנית ומרוקאית. עם פעילויות בבית הספר ולימודים היא למדה אנגלית וצרפתית.
אם כבר מדברים עם בלאלי, יש לה רק רמז קל, כמעט בלתי ניתן לפענוח, למבטא. היא מסכימה כי במבט לאחור, העיסוק בגוף דרך הריקוד יכול היה להיות נווה מדבר מסערת השפות סביבה - אשר, ניתן לטעון, יהיה הרבה לטפל בכל ילד צעיר. היא צוחקת ואומרת כי 'החברים שלי תמיד אומרים 'נאצומי, אתה מדבר כל כך הרבה שפות, אבל בעבודה שלך אתה לא מרבה לדבר!''
בללי אהבה לרקוד, אבל היא לא ידעה שהיא יכולה להמשיך בזה כקריירה, היא מסבירה. זה השתנה עם לימודים בבית הספר איילי בקיץ אחד. היא למדה מדעים טהורים ויישומים ב- CEGEP, לימודים לפני שנתיים בקולג 'במערכת החינוך של קוויבק. היא הייתה מוכנה לחלוטין ללכת להנדסה אזרחית, עד לאותו קיץ נפלא באיילי, היא נזכרת. בלאלי ידעה אז שהיא צריכה לרקוד כקריירה, תחילה. היה לה חבר אחד מהסטודיו שלה בקוויבק שהיה לו עבר לניו יורק לרקוד , והיה מצליח - עזר לה לקבל ביטחון שהיא יכולה גם לגרום לזה לקרות.
'ידעתי שאוכל להבין הנדסה אחר כך, אבל יש לי רק כל כך הרבה זמן לרקוד', היא מסבירה. תחילה היו הוריה סקפטיים אך באו לתמוך בהחלטתה. הם אמרו לה שאם היא הולכת ללכת בדרך זו, היא חייבת להתחייב ולעבוד בזה במאת האחוזים, ולא רק להיות משהו לעשות 'בשביל הכיף', מסביר בללי. היא נתנה הכל לרקוד ב בית הספר איילי, באמצעות תוכנית תעודה לשלוש שנים.
בללי עדיין מעוניינת בהנדסה, והיא משפיעה על האופן שבו היא ניגשת לעבודתה בריקוד, היא אומרת. היא מוקסמת במיוחד מהפיזיקה, למשל, ובאופן שבו הפיזיקה משפיעה על הגוף הרוקד. 'אני באמת מסתכל על מרחבי ריקודים וחושב איך להשתמש בהם, איך לעסוק בהם', מסביר בללי. היא אומרת שהיא יכולה לעשות מתישהו סדנאות מבוססות הנדסה לרקדנים ואולי אפילו סדנאות תנועה למהנדסים.
לעת עתה מללי מלמד בבית הספר במרכז המחול של מארק מוריס, ALDEN MOVES תיאטרון המחול, ואורח מלמד / כוריאוגרפים בבית הספר לאומנויות הבמה בבלט מונטריאול. באשר להופעה, 'הפסקה' גדולה התחברה עם ג'סקה פרודנסיו, יוצרת מחול תיאטרון ומפיקה. היא חיפשה רקדנים מוסלמים לדבר איתם ולרקוד על החוויה של להיות רקדנית מוסלמית-אמריקאית. מבחינתה ושותפה להופעה זה היה מאבק לדעת כמה לתת ולחשוף את עצמם לעבודה. אתגר נוסף היה שתקופת החזרות, עם חזרות של חמש עד שש שעות בכל יום, הייתה במקרה במהלך הרמדאן. הצמד היה מודאג מכך כבר בהתחלה, אך בללי מסביר כיצד 'ליבנו ומוחנו היו כל כך מלאים במהלך החזרות, שאפילו לא הרגשנו רעב'.
היא עובדת שוב עם פרודנסיו, הפעם לצורך עבודת תיאטרון מחול שבמרכזה החוויה הנשית במידה רבה של הטרדות במרחב הציבורי - מנקודות מבטן של נשים מדתות, עדות וגזעים שונים. היא מתארת שיטות חזרות מסקרנות, אורגניות, מבוססות אלתור, כמו לחצות את החדר בהדרכה עם רמזים כמו 'אתה מרגיש בטוח לחלוטין', 'אתה מרגיש חופשי לחלוטין', 'אתה מתקשר', 'אתה הולך לבד ברחוב חשוך בלילה' וכדומה. 'העבודה על הפרויקט העמיקה את מטרתי כאמנית, מדוע מלכתחילה אני רוקדת ואיך הדת שלי והריקודים שלי מתחברים', מסביר בללי.
למי ששוקל לעשות את הקפיצה שעשתה בלאלי, לעבור לעיר ניו יורק או לעיר כבדה אחרת בריקודים, בללי ממליץ על סבלנות, לזכור את מטרתך ולקבל כוח מכך. 'לקח לי שנתיים-שלוש עד שהרגשתי באמת שאני בבית כאן', היא מסבירה. היא גם ממליצה למצוא איזון בין עבודה, אימונים וטיפול עצמי - מתי לאכול, מתי להתאמן, מתי לבלות עם חברים. בשנה הראשונה שלמדה באיילי, למשל, היא השקיעה את כל זמנה וכוחה באימונים, היא אומרת. אחרי זה היא הבינה שעליה לבלות יותר זמן דאגה עצמית ודברים מחוץ לריקוד שמביאים לה שמחה. 'תסמכו על היקום שמה שצריך לקרות יקרה, במקום לחרוש קדימה בעיוורון, אם הדברים לא עובדים', היא מייעצת. יחד עם זאת, היא מזכירה איך אי אפשר לדעת מה צפוי בדרך קדימה. היא מאשרת, 'כל עוד אני עושה כל מה שאני יכול לעשות כל יום, ככל שאני יכול, אין לי שום חרטה.'
מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.
