Touché Taps '4 על הרצפה'. צילום: ג'וני לוהר צילום. מתחם הריקודים, קיימברידג ', מסצ'וסטס.
21 באוקטובר 2018.
המחשבה או הציפייה היחידה שלי לקראת המופע הזה היא שאני לא מרבה לראות ברז, וציפיתי להזדמנות לעשות זאת. לא ציפיתי לחלוטין את השמחה הטהורה, וההנאה בווירטואוזיות הטכנית, אותה הייתי חווה - שהריקוד, וריקוד הברז בפרט, יכולים להעלות. בהתאם לאתוס זה, בעמוד הפייסבוק של Touché Taps נאמר, 'המוטו שלנו פשוט. ללמד שלום. ללמד אהבה. לימד טאפ. ” בתוכנית, המנהלת האמנותית שיינה שוורץ שיתפה את כוונתה 4 על הרצפה להיות מופע שחוזר על עצמו ובו יצירות מבוסטון ורקדניות הקשה של ניו אינגלנד הגדולה. 'יש בבוסטון יותר חברות ברז ממה שאתה מכיר ... [ו] אני מקווה ליצור כאן שדרה חדשה, בה אנו זקוקים לה,' הסבירה. המופע הציע מגוון של סגנונות ריקוד מכה, כולם בנויים ומבוצעים כמו גם מלאי שמחה - ובכך הציגו ייצוג ראוי לשבח של ריקוד הברז המקומי.
Touché Taps '4 על הרצפה'. צילום: ג'וני לוהר צילום.
התוכנית יצאה לדרך עם 'Muevas Los Huesos', שמורגישבורג של צליל וצבע. רקדנים החלו להגיש דרך הגב בביטוי של דשדוש ודשדוש מבטא, הקבוצה הולכת וגדלה. התאורה (מאת ריק ברוקס) ותלבושות היו בפלטת צבעים טרופית - תפוזים, ורודים, צהובים וירקות בהירים. חולצות צווארון הביאו תחושה קלאסית, אך חולצות היו אינדיבידואליות וחלקן מזדמנות (כמו רקדנית אחת לבושה ללא שרוולים). המוזיקה הלטינית (מבית Dirty Dozen, Big Phat Band ומגנוס לינדגרן, בעיצוב סאונד של מטאו גולד) החמיאה לפלטת הצבעים הזו. הקבוצה התפצלה במהרה בצורה חלקה לשתי שורות, אחת מעל הבמה ואחת רחוקה יותר למטה. הכוריאוגרפיה של שוורץ שילבה ביעילות את פלג גופו העליון, כאשר זרועותיו מונחות בעיצוב ריקוד לטיני וגו מתגלגל. גם עם הרמה זו של פלג הגוף העליון, עבודת כף הרגל נשארה מקורקעת באופן ניכר בסגנון Rhythm Tap.
התאורה התחשכה מעט כדי להביא לתחושה של יום שעובר ללילה, וכולם נהנו ממועדון ריקודים לטיני בשעות הערב המאוחרות. היווצרות מעגל הביאה צלילים חלקים ותחושה של הרמוניה מחזורית. אז האטה המוזיקה, סקסופון סולו המוביל את המנגינה והתאורה החשיכה עוד יותר. וריאציה מסונכרנת לביטוי הדשדוש הדשדוש מראשית היצירה הוליכה את הרקדנים ברחבי החלל. כפות רגליים גמישות וזרועות מיקום רביעי של ג'אז יצרו צורה המחזקת את התחושה הקלאסית והקלאסית הכוללת של העבודה. סולנית, אלישיה כורה, סיימה את היצירה, ומייצגת באמת את האיזון הכללי שלה בין כיף תוסס ושליטה קלאסית.
'איש אבטיח' הביא את בני הנוער הטאצ'ים. אפשר לצפות בצורה רפלקסיבית שהקבוצה הזו תהיה פחות מתקדמת והכוריאוגרפיה פחות קשה מהחברה הראשית, אבל זה לא היה מרשים מאוד, הצעדים היו מהירים וטכניים באותה מידה, ונשמעים נקישים בדיוק כמו אלה של חתיכה קודמת. שלב, דשדוש מהיר ודרכה היו מוטיב מסגור לרצפים רבים. גם בתנועות הירך שלהם הייתה תחושה מבריקה והוסיפה סגנון משכנע. תלבושות ותאורה בירוקי קיץ וורוד כהה קשורים לכותרת ולשיר האבטיח של היצירה, וכחולים וצהובים קיץ בתלבושות חיזקו את הנושא. ריאן קייסי מ- Off Beat Tap נכנס והחלה שיחה ותגובה (עם תוספות מאולתרות). בני הנוער הטאצ'י יצאו, ואילו קייסי נותרה על הבמה. זו הייתה קשת מסקרנת - מקבוצה, לסולן עם קבוצה, לקבוצה שיוצאת לסולן להישאר על הבמה.
שני טפחים נוספים מ- Off Beat Tap הצטרפו לקייסי כאשר 'זה הדבר שלך' האייקוני. בחוכמה, היצירה נקראה 'זה הדבר שלנו'. התלבושות היו מכנסיים בצבע אחיד וחולצות פרחוניות - משהו נינוח, אך גם קלאסי. הם עברו למבנה משולש, ובמהרה די לתוך סוג אחר של משולש - סולן אחד מקיש במרכז הבמה ושני הרקדנים האחרים הולכים הלוך ושוב מעל הבמה, מהבמה שמאלה לשלב ימינה ושוב. הרקדנים שעלו מעל הבמה הסתכלו קדימה אל הסולן, כמו חברי קהל טובים. הם החליפו מקומות עד שלכל הרקדנים היו הזדמנויות הסולו שלהם. פעימות הברז שלהם היו ממש בזמן עם המקצבים המוזיקליים, אך יחד עם זאת היה קלילות ושמחה אמיתית בהופעה שלהם.
Touché Taps '4 על הרצפה'. צילום: ג'וני לוהר צילום.
קטע שקט קצר הציע ניגוד יעיל לרגע שהרקדנים תפסו מהירות, ורקדו קצת יותר 'לרצפה' בסגנון Rhythm Tap. מחיאות כפיים הוסיפו כלי הקשה נוספים. בזמנים אחרים, הונחו זרועות או פשוט עקבו אחר זרימת הגוף עם עבודת הרגליים המהירה. המקצבים שלהם היו מדבקים. לקראת הסוף הטפחים עברו לקו אלכסוני מהבמה מימין לשמאל מעל הבמה. מקצבים טפחים נעשו יותר ויותר משכנעים בזירוז נוסף והסינכרון. הם הסתיימו בפוזות בחיוכים ענקיים. הם מאוד 'עשו את שלהם', וזה היה נפלא לחוות.
אחרי עוד כמה קטעים משמחים וייחודיים דומים מ- Touché Taps ו- Touché Teens, Touché Taps התחיל את היצירה האחרונה - '4 על הרצפה, סיבוב 1'. שוורץ, כסולן, התחיל בהקשה על à capella, תחילה במקצבים מגוונים ואחר כך בקצב עקבי יותר. רקדן שני הצטרף לקצב מעט שונה, ובכל זאת - באופן משכנע מאוד - המקצבים שלהם השתלבו עד שעשו משהו ביחד שמשלב את מה ששניהם עשו. הקצב שלהם הועבר מעט שוב עם הוספת טפח שלישי. מחווה של זריקת זרועות הצידה הוסיפה לתחושה כוללת של נונשלנטיות נינוחה. ברגע אחר בלתי נשכח, הם מחאו כפיים ישר על פעימה. הייתה תחושה יפה של שיתוף פעולה. כאשר רקדנית רביעית הצטרפה הם תפסו מהירות. 'סליחה, סליחה, אני פשוט מתרגש כל כך,' אמר אחד בנאום קצבי והם האטו. הקהל צחק מהפרשנות 'מטה' הלשונית הזו (האמנות הדנה בעצמה). המהירות גברה בחזרה, והם עברו לקו. לאחר שהקישו על כמה מקצבים נקיים ומהירים ועוד דיבור קצבי 'מטא', שני בני נוער Touché נכנסו עם דואט.
כל הקבוצה אז רקדה יחד, חזרה ושנתה מקצבים קודמים ועשתה את המחווה הזו של זריקת זרועות הצידה. הבמה הייתה מלאה לחלוטין וחיה לגמרי עם קצב ושמחה טהורה. צוות השחקנים הגיע כדי להקיף את הבמה כשהוא פונה כלפי חוץ, ואז להתמודד עם כל חברי הקהל משלושה צידי הבמה. הם הצמידו ומחאו כפיים, ועדיין הקישו. המקצבים שוב היו מדביקים לחלוטין, ורציתי לקום ולרקוד איתם. בסופו של דבר הרקדנים הגיעו להרים זרוע אחת למעלה ולהשתחוות. הם היו ראויים לחלוטין לקריאות העידוד הסוערות ולמחיאות הכפיים הסוערות. המופע היה ייצוג נפלא לקול סצנת הברז של בוסטון וניו אינגלנד רבתי. זה יצר מקום לייצוג הזה שבו הוא לא היה קיים בעבר. בשביל האנרגיה, בשביל השמחה, על הווירטואוזיות המרשימה, אני - ואני בטוח שרוב הקהל - כל כך שמח שזה אכן קרה.
מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.
