מאת גשם פרנסיס.
חופש שכטר, המנהל האמנותי של חברת חופש שכטר, מוכר ככוריאוגרף וכמלחין כאחד. יליד ישראל, למד באקדמיה למחול ומוסיקה בירושלים לפני שהצטרף ללהקת המחול של בת שבע. בשנת 2002 עבר ללונדון לרקוד עם יסמין ורדימון דאנס. הקמת החברה שלו שש שנים לאחר מכן, הופש שכטר הוא כיום אחד האמנים המרתקים בבריטניה.
בסיבוב הופעות עולמי הביא שכטר לאחרונה את יצירתו העכשווית הנועזת אמא פוליטית ללוס אנג'לס, וביליתי כמה רגעים עם דאנס אינפורמה על כך.
אמא פוליטית היא יצירה פיזית ומחוספסת שרקדה לניקוד של שכטר עצמו, ובה להקת מתופפים וגיטריסטים חיים.
גובה טיפאני קוין
תאר את החוויה שהיא אמא פוליטית .
סביר להניח שזו חוויה אינטנסיבית למדי. על הבמה יש תשעה נגנים ויש שתים עשרה רקדנים. זו חתיכה שמתפוצצת עליכם וצועקת עליכם. יש בו גם כמה רגעים רכים, אבל זה קצבי, כמו הפגנה שנמשכת ומרפרפת בעולמות - מעולם אחד לעולם אחר. זו חוויה די אינטנסיבית. הרעיון הוא ליצור מעין הצטברות רגשית ומתח. לפעמים זה חזק, זה כועס, וזה כיף, אם אתה במצב הרוח הנכון.
מהם הנושאים שאתה מנסה לחקור בעוצמה זו?
רגע לזרוח
אני קצת מפחד מהמילה 'נושאים', אבל אני כן מתמודד עם רגשות אנושיים וחוויה אנושית מתחת ומתחת לחצי החיים המודרניים. אבל זה לא על אודות הלחצים האלה, זה לא קשור לפוליטיקה, זה לא על פוליטיקאים. זה על האנשים שחיים מתחת, זה על החוויה הרגשית, זה על הדרך שבה אנו מתמודדים איתה. יש הרבה מה קורה, אבל זה בהחלט התמודדות עם רגשות אנושיים.
עם איזה סוג של רגשות אתה מתמודד במיוחד בעבודה זו?
אוון שמואל מיקלסון
כעס ואני חושב שיש הרבה ייאוש, ותחושה של חוסר תקווה. אבל דרך זה, לפעמים בתחתית אנו מוצאים תקווה, אנו מוצאים תחושת פרספקטיבה, תחושת אחווה, תחושה שאנו חולקים אנשים אחרים בחוויה זו. אז זה הרבה על תקווה ואובדן תקווה.
מה היה הזרז ליצירת אמא פוליטית ?
העבודה מתחילה תמיד בדברים שאני מתמודד איתם בחיי. כן התמודדתי עם התנגשות בין עולמות שונים. ראיתי וחוויתי בחיי שלי, איך אתה יכול לראות משהו שקורה ממש לידך, או רחוק מאוד ממך (משהו שהוא מאוד עוצמתי, מאוד מטריד) ואתה יכול לשכוח מזה תוך חמש דקות. זה באמת יכול להפריע לך ואז אתה פשוט ממשיך הלאה. אני מוצא את היכולת שלנו לקבל עולמות מקבילים שמתנגשים בצורה מסוימת, אך למעשה קיימים לפעמים מקרוב מאוד, סוג של מטריד ומדאיג. אבל זה גם בדיוק כמו שזה. זו הדרך בה אנו מגיבים לעולם. זה התחיל מסקרנות זו לגבי היכולת שלנו לטפל ואז לא לדאוג.
בעבודה זו אתה משתמש גם בריקודי עם יהודיים מסורתיים וגם במוסיקת רוק קשה. מה הקשר בין שני אלה?
ישנן הקבלות בין המבנים החברתיים המאפשרים לאנשים להרגיש מחוברים זה לזה, ולהרגיש מחוברים לרגשות מסוימים שהם צריכים לבטא ורוצים לחוות. רוק יכול לתת לך את החוויה הזועמת הזו, אבל זה כמו בועה במובן מסוים - אתה לא עושה כלום, אתה פשוט פורקן, אתה לא משנה את העולם בכלל, או את עצמך. ריקוד עם יכול לתת לך את תחושת השייכות הזו, תחושת זהות. זה עוזר לכוון אנשים לעבר צורת חשיבה מסוימת. אני מוצא את זה מעניין - המערכות החברתיות שעוזרות לכוון אנשים לאן שאתה רוצה לכוון אותם. זו ההקבלה שאני מסתכל עליה.
הורים של פיליפ דניאל בולדן
בימים אלה מופיעה חברת הופש שכטר אמא פוליטית ויצירות אחרות ברחבי אירופה, ויסתיירו ברחבי העולם גם השנה החדשה.
התמונה העליונה: הכוריאוגרף הישראלי חופש שכטר, צילום קרל פוקס
