כיום אנשים נוטים יותר להישאר ב'מעגלים 'שלנו, כביכול, להצטרף ולעבוד עם מי שחושב ופועל כמונו. פסיכולוגים מכנים זאת 'הטיה באישור', הנטייה להקיף את עצמנו באחרים בעלי השקפות, תחומי עניין והתנהגויות דומים. עם זאת, לאנשים מסוימים יש את הסקרנות האינטלקטואלית והאמיצה לצאת מחוץ לאזור הנוחות הזה. כל זה בהחלט משחק עם אמנים שרבים יוצרים רק עם מי שעושה עבודה דומה לשלהם - אבל חלקם אמיצים מספיק כדי לחקור את האמנות שלהם עם אחרים שתפוקתם היצירתית הסטנדרטית אינה דומה לאלה שלהם. ג'ודי מלניק ושלושה רקדניות בלט בניו יורק - שרה מרנס, גרצ'ן סמית 'וג'ארד אנגל - הם ארבעה אמנים כאלה.
שרה מרנס, גרצ'ן סמית 'וג'ארד אנגל מתאמנים בגוגנהיים. כוריאוגרפיה מאת ג'ודי מלניק. תמונה באדיבות מלניק.
מרן ומלניק התקשרו לראשונה בדנספייס בניו יורק במרץ 2015. הראשון הוא רקדן בלט של ניו יורק. האחרון הוא כוריאוגרף עצמאי שעבודתו תוארה כ'הולכת רגל 'ו'מינימלית'. מרנס רצה לעבוד עם מלניק לאחר שראה אותה רוקדת. 'כשראיתי איך היא נעה - גולשת על הרצפה בביטחון, בביטחון, בחן כזה - ידעתי שעלי להעמיק יותר בתהליך שלה ומי היא אמנית', היא מספרת. מלניק מתארת בהתחלה מהססת מעט לעבוד עם רקדני בלט מקצועיים כי 'זה לא מה שאני עושה', היא אומרת.
היא הסכימה לכוריאוגרף עם רקדנים אלה מתוך הבנה ברורה שהיא תעבוד כפי שהיא רגילה, להיות מי שהיא אמנית. מרנס אמרה שזה בדיוק מה שהיא רוצה להיות מעורב איתו, מסביר מלניק. מעניין שמרן זוכר שלמלניק הייתה 'נכונות למשוך אותה לעולמה ולדרך העבודה שלה'. ברור ששני הצדדים היו נדיבים וענווה ראויים להערכה. וכך זה התחיל - Mearns, Angle and Smith החלו לעשות עבודה בכורה בכרית ג'ייקוב באוקטובר 2015.
Mearns מתאר כיצד החלל בכרית הפך לחלק חשוב מהעבודה, פשוט דרך דרך העבודה של מלניק. '[ג'ודי] אומר לנו שכל המרחב סביבנו הוא חלק מהתנועה שלנו', היא מסבירה. 'לא רק מה שלפנינו. הקירות, הרצפה, האורות, הווילונות, התקרה, הכל. אז השתמשנו בזה בכרית. ” השלישייה תבצע קטע נוסף מעבודותיהם במוזיאון גוגנהיים בניו יורק ב -13 וב -14 בנובמבר.
תוצאות חיסול sytycd
גם כדרך חדשה לעבוד בשלישייה, אך טבעית לחלוטין למלניק, היא 'מתן הסוכנות' לרקדנים בעת כוריאוגרפיה. 'הם גופים תורמים, מוחות, רוחות,' היא מאשרת. מלניק מתאר שיש רעיון, ומתוך כך מבקש מהרקדנים לנסות תנועה מסוימת כתוצאה מכך, ואז אולי שלושה דברים אחרים. יחד, הם מוצאים מה מהדהד בגוף הרקדנים ובעבודה. מרן טוען כי 'ג'ודי הביא (ג'ארד, גרצ'ן ואני) לרמה חדשה של סמכות בתוכנו' באמצעות דרך עבודה זו.
שרה מרנס, גרצ'ן סמית 'וג'ארד אנגל מתאמנים בגוגנהיים. כוריאוגרפיה מאת ג'ודי מלניק. תמונה באדיבות מלניק.
השקפה חדשה נוספת שמרנס מרגישה שהיא זכתה בעבודה בדרך זו היא המשמעות וה'סיפור 'יכולים להיות בריקוד. מלניק מתאר לא 'מחפש משמעות ... [כי] זה בגוף - הרמת הזרוע, תזוזה של הראש'. מערנס מספר כי מלניק אמר להם, 'אתם יכולים להגיב לתנועה, אבל אל תגיבו עליה.' מלניק מתאר זאת כמינימום מכוונת, מתפוגג ומשאיר וירטואוזיות מאחור. 'כאשר [וירטואוזיות] נעלמה, מה נשאר?' היא שואלת. Mearns מתארת כיצד התנועה המקצועית שלה מאוד 'כלפי חוץ', לקהל ולשותפים שלה. העבודה עם מלניק, לעומת זאת, לימדה אותה כיצד להסתכל פנימה - להרגיש את התנועה שבתוכה.
כעת היא רואה כיצד יש סיפור בתנועה עצמה, כמו שמלניק טוען שיש. 'אל תוסיף סיפור, רק תהיה אתה', מאשר מרנס. 'כבר יש לך סיפור בכך שאתה אתה.' לכולנו בהחלט יש את הסיפורים שלנו, ואת הדרכים השונות שלנו לספר אותם. עבור רבים מאיתנו, למרבה הצער התוצאה היא שאנו מתקשרים רק עם מי שיש להם סיפורים דומים - היסטוריות דומות, אמונות דומות, דרכים דומות להיות בעולם. אבל לחלק מאיתנו, כמו לארבעת האמנים האלה, יש את האומץ לפנות למי שעשוי לספר סיפור אחר. הם יכולים להראות לכולנו שאנחנו לא צריכים לחשוש לצאת מעבר למה שנוח, למה שאנחנו יודעים היטב. כמו בארבעת אלה, התוצאה עשויה להיות שאנחנו יוצרים סיפורים חדשים יקרי ערך - באמנות ובאחרים.
דיאטת קטו לא בטוחה
מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.
צילום (למעלה): הכוריאוגרף ג'ודי מלניק. צילום: סטפני ברגר.
