קולקטיב מחול חי. צילום: אוליביה מון צילום. יש רק משהו בריקודים בזוהר אורות הבמה, לתת את כל כולך לקהל עם משהו שעבדת עליו קשה (במשך שבועות, חודשים ואפילו שנים). תהליך ההגעה, פיתוח יצירת אומנות מחול עם אנשים שהופכים למשפחה יכול להיות מיוחד לא פחות. עבור נוער ומבוגרים צעירים, אולפני ריקוד, בתי ספר ותכניות אחר אחר הצהריים יכולים להציע חללים אלה. למבוגרים, ברגע שעוזבים את ההשכלה הגבוהה, מרבית הזדמנויות הביצוע הן בתחום המקצועי - כלומר, שם משלמים על ביצועים. הזדמנויות חובבניות (כלומר שאינן משולמות עבורן, ולא כל אינדיקציה ליכולת) נראות נדירות מדי.
קולקטיב המחול של נוזמה. צילום: מיקי ווסט צילום.
אולם המרחבים המציעים הזדמנויות אלה משפיעים אמיתית על חייהם של רקדנים, חברי קהל ו אלה בקהילות המקומיות .ריקוד אינפורמהמדבר עם שלושה אנשי מקצוע למחול המציעים מרחבים כאלה - גרייסי נוביקוף, המנהלת האמנותית של קולקטיב המחול של נוזמה (בוסטון, מסצ'וסטס) ברנה באניסטר, המנהלת האמנותית של קולקטיב המחול Alive (גם בוסטון, MA) קאט ווילדיש, בימויr של אירוח בינלאומי בסדנאות אלט ואינטנסיבי ריקוד למבוגרים המגיעים לשיאם בהופעות (כמו גם תצוגות מופע תיאטרון אמיתי בניו יורק לחברות קטנות ורקדנים מכלגילאים).
נוביקוף אומרת כי החברה שלה 'יוצרת ומבצעת עבודות הנוגעות לחוויה הנשית בהקשר סוציופוליטי מסוים', כמו גם 'חושפת את האישה המועצמת שלא תמיד יודעת שהיא שם'. נוביקוף מאמין שכאשר הם מציגים עבודה על נושאים שנויים במחלוקת, רקדנים מופיעים ב'רגש גולמי שמעורר אנשים להתייחס ופותח דיאלוג 'בנושא הנדון. 'אנו שואפים להפוך את הריקוד לנגיש, אפילו מרגש, לסוגי האנשים שבדרך כלל לא רואים ריקוד', היא מסבירה. כשיטת משוב לקראת מטרה זו, החברה אוספת - ואז מיישמת - משוב מכרטיסים שחברי קהלים ממלאים בהופעות.
בנוסף, שני החלקים במשימה זו רלוונטיים במיוחד לסוג הנשים שרוקדות בחברתה - שם עובדות בתחומים שונים או בבית הספר, תוך עיסוק באמנות על חוויות אלה. ביצירת אמנות זו, הם מנהלים שיחות על איך זה להיות אישה במקומות שחייהם משחקים. לאורך כל הדרך, נוביקוף עובדת ביצירה זו יחד עם עבודתה במשרה מלאה - וכך גם רוב הנשים בחברה (חלקן משרות מרובות ו / או הולכות לבית ספר).
היא טוענת שמעולם לא התכוונה לחברה להיות יותר מ'משלימה לעבודה אחרת שאני עושה '. נוביקוף מוסיפה כי היא יכולה לראות כיצד עבודתה היצירתית עם החברה משפרת את עבודתה כאחות ילדים, ולהיפך. 'הם מאכילים אחד את השני!' היא טוענת. זה דומה, עד כמה שהיא יכולה לראות, לרקדנים בחברה ולעבודה שהם עושים מחוץ לחברה.
בגלל הדרישות של עבודה ו / או בית ספר במשרה מלאה (לפעמים פלוס), שלא לדבר על המחויבויות המשפחתיות והאישיות האופייניות, נוביקוף מפעילה גמישות, סבלנות והבנה עם לוחות הזמנים העמוסים של הרקדנים שלה ומופעי מעבר או נסיעה. למשל, היו לה רקדנים שאמרו לה שהם באמת צריכים 'לילה לבריאות הנפש' ולא יכולים לבוא לחזרה. היא מסבירה כיצד כל עוד רקדנים ברורים ומלפנים איתה, היא כן רוצה שהם יעשו את מה שהם צריכים במצבים האלה.
קולקטיב מחול חי. צילום: אוליביה מון צילום.
מלווה בלט
היו לה רקדנים אחרים שנסעו לבוסטון מניו יורק כדי להתאמן בסופי שבוע מסוימים ולהופיע. אחר בילה חלק מהשנה בשיקגו. היא מסבירה כיצד וידיאו של כוריאוגרפיה, שרקדנים במקומות אחרים יכולים ללמוד בזמנם, יכול להיות מועיל להפליא במצבים מסוג זה. 'אני אף פעם לא רוצה לשמוע את אחד הרקדנים שלי אומר שאין להם זמן להיות מעורב, אז אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי שזה יעבוד עבור כולם', היא טוענת.
באניסטר מדגיש גם כיצד הרקדנים שלה מגיעים מכל התחומים השונים - מרפואת שיניים לחינוך ועד סיעוד - וכך מביאים את כל סוגי הפרספקטיבות ליצירה היצירתית.
הם מביאים גם כל מיני קשרים אחרים. ראשית, הם מביאים חברים ועמיתים בתחומים המקצועיים הנפרדים שלהם למופעים, ומכאן הופכים את אוהבי הריקודים החדשים. 'שמעתי אנשים בהופעות אומרים דברים כמו, 'מעולם לא הייתי במופע ריקודים, אבל זה היה כל כך מגניב', ו'אני כל כך שמח [כך וכך] הזמין אותי. אני לא יכול לחכות לחזור! ’” מסביר בניסטר.
שנית, הם מביאים קשרים לארגונים מקומיים שיש להם Alive Dance Collective גייס כספים בתערוכות שלהם - כולל Art Relief (אתר תרפיה באמנות בקהילה בווטרטאון, MA) ו- You Care, We Care (ארגון ללא מטרות רווח לילדים נזקקים בעולם). 'היה לנו באמת מזל שיש לנו תמיכה מבסיסים שונים להיעזר בהם,' אומר בניסטר.
לא תמיד קל לעבוד עם אנשי מקצוע עסוקים, היא מסבירה. בדיוק כמו נוביקוף, היא, וכל החברה, צריכים להיות בעלי הרבה גמישות וכושר הסתגלות. לדוגמא, יש תקופות בהן רקדנים מסוימים עוברים יותר מדי על מנת להיות חלק מהחברה. החברה נעה בין שש לעשרה רקדנים. לפעמים דברים פשוט עולים גם בחייהם של אנשים.
כתוצאה מכך, יש הרבה דברים של ארגון מחדש שיש לקרות, לפעמים ברגע האחרון. מעקה צריך גם להיות גמיש כאשר החלקים מוכנים. רקדנים עובדים על קטעים מסוימים להצגה, ואם הרקדנים אומרים שהם לא מוכנים לבצע אותם, הם פשוט יציגו בפעם הבאה שהם יופיעו. 'אנחנו רציניים במה שאנחנו עושים', טוען באניסטר, 'אבל אנחנו לא אנשי מקצוע שאנחנו עושים זאת להנאה.'
קולקטיב המחול של נוזמה. צילום: מיקי ווסט צילום.
באניסטר מכירה במשהו משמעותי אחר שהיא ראתה עם החברה שלה ועם עצמה - עם ההזדקנות, העמקת האומנות, אף שווירטואוזיות פיזית עשויה לדעוך. 'כולנו אומרים שאנחנו מבינים את גופנו טוב יותר ממה שהבנו בתיכון. אולי הייתה לי יותר גמישות ויכולתי לעשות יותר פירואטים, אבל אני רקדנית טובה יותר [עכשיו] כי אני יודעת להשתמש בטכניקה שיש לי ', היא אומרת. כמו נוביקוף, באניסטר מתכוון לגרום לרקדנים להרגיש רצויים ומטופחים בחברה. 'היכולת להתעמק בחומר אישי הוא חלק חשוב בקבוצה שלנו, ולכן אנו באמת שואפים להפוך אותו למרחב בטוח שתומך', היא משתפת.
פראי , לשעבר רקדנית בלט בניו יורק ורקדנית תיאטרון בלט אמריקנית, מלמדת למעלה מ -40 שנה.היא דנה בהיבטים ייחודיים אחרים בהוראת רקדנים חובבים בוגרים. לדוגמה,המוח הבוגר אינו מפותח לגמרי עד גיל 25, ולכן הדרך בה מבוגרים לומדים טכניקה וכוריאוגרפיה שונה מהדרך בה נוער (ילדים, בני נוער ומבוגרים צעירים). 'זה מה שאני עושה, ככה אני מלמדת', היא טוענת. בניסטר מלמד גם ריקוד, ומאשר את ההבדל הזה בין עבודה עם מבוגרים לעבודה עם בני נוער.
קאט ווילדיש מלמדת שיעור בלט למבוגרים. צילום: קייל פרומן.
וילדיש פיתחה תכנית לימוד מסוג זה, שהיא מציעה בעיר ניו יורק, ברחבי ארה'ב ובינלאומית - באיטליה, ברזיל וספרד, עד כמה שם. בנוסף לטכניקה ולנוכחות בימתית, תכנית הלימודים כוללת התניה שמבוגרים זקוקים לעיתים קרובות כדי לרקוד במיטבם, במיוחד בליבה ובזרועות. כשהיא מעבירה הוראה זו, היא מאתגרת את תלמידיה וולדיש מאמינה שלעתים קרובות מדי הוראת ריקוד למבוגרים 'מושתקת', וזה 'לא כיף' לחוות אם אתה סטודנט. 'מְבוּגָרהתלמידים לא צריכים צעדים לתינוק, 'היא אומרת. 'הם יכולים ללמוד מספר ספירות של שמונה. הם עשויים לעשות כמה טעויות, אבל הם יכולים לעשות את זה! ' היא מפסיקה לקרוא לתכנית הלימודים שלה מתודולוגיה, מכיוון שהיא לא ממש פורמלית כמו מתודולוגיית RAD או SAB.
בנוסף לשיעורים פתוחים ושיעורים באוניברסיטאות, לרוב ווילדיש מציע הוראה זו בסדנאות של שבוע המגיעות לשיאם בהופעות. הופעות אלה התחילו במרתף של מרכז המחול בברודווי, ומאז נערכו ב'משחקי דני קיי 'ובתיאטרון סלבטורה קייפזיו בפרידנס, בין היתר. היה קצת חשש ראשוני לתלמידיה החובבים הבוגרים שהופיעו במקומות מקצועיים כה גדולים. עם זאת, ווילדיש האמינה בתלמידיה ובחזונה, ושכנעה את האחראים.
נראה שהאמונה ברקדנים וחזון נכונה לגבי כל שלושת מנהיגי אמנויות הבמה הללו. הם יודעים שלרקדנים חובבים בוגרים יש הרבה מה להציע, ומגיע להם הזדמנות להופיע בדיוק כמו שעושים בני נוער ואנשי מקצוע. נדרש רק התמדה, יצירתיות עם משאבים וכושר הסתגלות. בהינתן הצעות אלה, רקדנים בוגרים חובבים יכולים לזרוח עד למושבים האחרונים בבית ומחוצה לו.
מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.
שווי נטו של tre melvin
