צוות השחקנים של 'אוקלהומה' בברודווי. צילום: ליטל פאנג פוטו. מעגל בכיכר, ניו יורק, ניו יורק.
6 באפריל 2019.
ריקוד חדשנות
בתוך מופעי תיבות השעשועים של ברודווי, הפקות דיסני ומחזות זמר שהפכו לסרטים, טרנד נוסף של המאוחר הוא התחייה המחושבת כל העת. האתגר הוא גדול - לקחת מחזמר ידוע ולנסות לנהל מחדש משא ומתן על נושאיו (בין אם שנאת נשים, סטריאוטיפים או ניכוס) בהקשר של ימינו.
דיימון דאונו ורבקה נעמי ג'ונס. צילום: ליטל פאנג פוטו.
כרגע יש לנו שיקגו תנשק אותי, קייט גברתי הנאווה ו אוקלהומה! ברכבת התחייה של ברודווי. ההפקה החדשה ביותר, אוקלהומה! , מרגש מסיבות רבות: תפאורה בימתית בסיבוב, אווירה דולקת, ליהוק מגוון, אפקטים מיוחדים קולנועיים, סאונד אלקטרוני ומעוות, פינוק מיוחד (תרתי משמע) בהפסקה, ומשימה להפחתת אלימות אקדחים ( על ידי תרומה ליוזמת Neutral Gun לכל אקדח שנראה על הבמה).
רייצ'ל בונטה ויקי
אפילו עם שמירת התסריט והניקוד שלמים יחסית, התחדשות זו הסיטה הרחק מהפקות קודמות שראינו בברודווי. מתולתל וג'אד אינם הפכים קוטביים הם פחות שחור-לבן ובמקום זאת אפור מבחינת תפקידיהם כגיבור ואנטגוניסט. מתולתל הוא קצת בריון (גם לג'אד וגם ללורי מבחינות מסוימות), שם ג'אד הוא תערובת מטרידה של ילד צעיר תמים ומתבודד מופרע (דמות שמזכירה רבים מהיורים בבית הספר שראינו בעצב בשנים האחרונות). הרבה סצינות עם אקשן פיזי שמגנה את ג'אד (בהפקה המקורית) נעשות בפלצ'ה שחורה בגרסה זו (כמו מתולתל שמתעמת עם ג'אד במעשנה, ג'אד הופך לאינטימי עם לורי). הכל הרבה יותר מעורפל (כולל רמז למערכת יחסים רומנטית בין שני הגברים מובילים את עצמם). ולמרות שידעתי מה מגיע בסוף המופע, הרגשתי המומה מהגישה הייחודית של התחייה הזו. מצאתי את עצמי רוצה פשוט לאהוב את מתולתל ולשנוא את ג'אד, אבל התחדשות זו הוסיפה מורכבות עבה ובוצית, מתח ותמותה שהופכים את הדמויות - כולן - פחות ארכיטיפיות ויותר בן אנוש . אני מעריך שנאלצתי לחשוב ולא לנקוט צד בצד עיוור מכיוון שאנחנו חיים באמת באזור האפור הזה ולא בעולם שחור-לבן של נכון ולא נכון.
אם זה כבר לא התברר, ההפקה החדשה הזו של אוקלהומה! לוקח המון סיכונים. בנוסף משמעותי הבחירה היא של הכוריאוגרפיה. הריקודים היחידים (מלבד שני הצעדים המטופשים של וויל) מתרחשים ברצף החלומי ובמהלך 'החקלאי והפרה'. שתי הסצנות נוגעות בצורה דרסטית מבלט הסיפורים החדשני של אגנס דה מיל.
צוות השחקנים של 'אוקלהומה' בברודווי. צילום: ליטל פאנג פוטו.
תיאטרון טד שון
הבלט החלומי (שהוא, כמובן, יותר סיוט עבור לורי) כולל שחקן חדש על הבמה שייצג את לורי, השחקן. נראה כי הקטיעה בדמות ריקוד חדשה נוגדת את רגישות ההפקה. ויותר מכך, חלום לאוריי לא דומה אמיתי לורי בכלל. בעוד השחקן לורי בוגר, התפטר וסקרן, חלום לורי מרגיש צעיר, שמח ונאיבי. שניהם מגלמים אישה חזקה אך מסוכסכת באופן פנימי, אך הם לא אותה לורי. בחולצת 'חלום בייבי חלום' מסנוורת, לורי חלומית מסתובבת על הבמה המרכזית, יוצרת קשר עין ומחייכת אל יחידים בקהל. כשהמוזיקה מתעוותת בהדרגה, היא דוהרת ומרצה על המרחב - מחפשת אהבת אמת? לברוח מחיי שאננות? בורחת מהפחדים שלה? אנחנו לא באמת יודעים. הדמויות האחרות נכנסות לבמה, צועדות קדימה ברובוט ולא שמות לב לכלאורי החלומית. אולי 20 מגפי בוקרים קולניים נושרים מהתקרה, וג'אד מקשקש להבריש אותם מהבמה. חלום לורי רצה (הרבה), מתפזרת על הקיר בהטיה מרשימה, צוללת ומתגלגלת על הרצפה. בסוף, אנחנו מותשים ומבולבלים כמו שלורי מתעוררת מחלומה.
אין הרבה מה להגיד על העיר. זה הולך הרגל עד כדי שעמום. ובעוד שמספרי הפקות שירים וריקודים גדולים לא חייבים להיות חלק ממחזמר, אוקלהומה! מפורסם בדיוק בזה - הקסם של סיפור כוריאוגרפי ומחזה - ושינוי הנרטיב הרוקד היה מבחינתי אכזבה גדולה (מיד חזרתי הביתה וצפיתי בקליפים מההפקות של דה מיל וסוזן סטרומן ביוטיוב). התחייה הזו של אוקלהומה! לוקח הרבה סיכונים מרגשים - מבחינה אמנותית, פוליטית ואסתטית. במיוחד מכיוון שהתסריט והניקוד נותרו די נאמנים למקור, הלוואי ורק לריקודים היה תפקיד גדול יותר בחקר זה.
מאת מרי קאלאהן מ דאנס מודיע.
