'32 rue Vandenbranden '. צילום: ג'ולייטה סרוונטס. האקדמיה למוזיקה בברוקלין, ברוקלין, ניו יורק.
22 בנובמבר 2019.
מציצנים 32 רחוב ואנדנברנדן רץ בין התאריכים 20-23 בנובמבר, בתיאטרון הארווי כחלק מפסטיבל הגל הבא של האקדמיה למוזיקה בברוקלין. העבודה של שעה ו -20 דקות הגתה וביימה על ידי גבריאלה קאריזו ופרנק שרטייה והוקרנה לראשונה בשנת 2009.
הסט מורכב מסדרת נגררים במגוון הרים מושלגים, מנצנצים באירוניה זה לצד זה עם התיאטרון הציורי. הקהל יכול לראות את כל הטריילרים, אך אחד שבו התריסים נמשכים, ככל הנראה לתמיכה בטריקים החזותיים הרבים של היצירה.
תיאטרון הבלט הממלכתי של רוסיה רומיאו ויוליה
אנו שומעים רוח מייללת, המשמשת מרחב צליל בסיסי במהלך המופע, ורגעים לאחר מכן נפרשת הראשונה בסדרת הווינייט של הערב. אישה הלובשת מעיל פרווה ועקבים גבוהים קוברת תינוק בשלג, הן מבשרת את מצוקת דמותה ההרה של היצירה, ובמבט לאחור, משמשת במקביל כמבוא ומסקנה לנרטיב המופרד זמנית של ההצגה. סצנה מוקדמת נוספת היא רצף שלג שובב שבו כל שש הדמויות מבצעות שקופיות ונפילות מסוכנות, וקובעות את הטון של לקיחת סיכונים המספיק את הערב.
הומור הוא עוצמתה העיקרית של היצירה ומודגם בצורה הטובה ביותר בערך באמצע היצירה כאשר דמות גברית נלהבת מדביקה תמונה של פניו בחלקו החיצוני של הקרוואן שלו יחד עם מספר הטלפון שלו והטקסט 'HONK HONK'. לאחר מכן הוא מבצע סולו שניתן לתאר רק כמצמרר עמוק בזוג צמר-לבן. התנועה הופכת למינית יותר ויותר, ובסופו של דבר אנו רואים את הדמות מאוננת בנחרצות ובגאווה. אנו ניצלים מהמתח הכמעט בלתי נסבל הזה בדיוק בזמן על ידי קבוצת גולשים שעוברת ונופפת לעבר האיש שמנופף בחזרה כבשה.
נקודות השיא הקומיות האחרות כוללות את האישה ההרה בקרון שלה לוגמת מים, יורקת אותם על החלון ו'מנקה 'את הכוס ביד החשופה (כל זאת בזמן ש'ריקודים רציניים' מתרחשים מחוץ לקרוואנים), מונולוג מורחב על משקאות וקטנה. איש בחליפה גדולה במיוחד ההולך על קצות אצבעות הרגליים כדי להרשים את עניין האהבה שלו. אם כבר מדברים על תחומי אהבה, עניינים מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת מופיעים ונעלמים, מתעלים מעל תפישות ארכיטיפיות של נכון ולא נכון ובמקום זאת מעמידים בסימן שאלה מושגים יסודיים עמוקים כמו זהות.
פט ד גיל מזל
מרכיבי הריקוד הטכניים ב 32 רחוב ואנדנברנדן אינם מוסתרים בתוך הכוריאוגרפיה אלא יוצאים מיד ומתיימרים על עצמם. ההגבלה נחקרת בצורה חריפה מכיוון שהרקדנים עובדים לרוב במגבלות פיזיות קפדניות כמו אחיזת כף רגל, שמירה על תנוחות מעוותות תוך כדי מניפולציות ואף עמידה זו על כתפיו. למרות המיומנות המדהימה של הרקדנים, עם זאת, האלמנטים הטכניים לא מרגישים מוטמעים היטב בסיפור העלילה, וקיים חוסר מעבר מתמיד והמשכיות כוללת, מה שגורם לפחות לכמה מהתקפי הזעם הכוריאוגרפיים התכופים נראים מלודרמטיים הכי טוב ולא מוטיבציה במקרה הרע.
בשילוב עם אשפת הטריילרים הקריקטורה של היצירה, יש לפארק הקרוואנים המושלג את הכשרון המוזר של להכות את חברי הקהל בדרכים שונות. יש כאלה שיוצאים מהתיאטרון מרוגזים ואחרים עוזבים מחיה בבירור, אבל התמיהה היא קבוע. למרות שאפילו חברי הקהל הקשובים ביותר נותרים שואלים: 'התגעגעתי למשהו ?,' אנו בסתר מאמינים שלא. שהבלבול הוא מכוון, המשקף מצב קיום סתום כלשהו שסתם קיבלנו טעימה קטנה ממנו.
משירה אופראית, דיאלוג מושפע וצפצופי סביבה, ועד מזוודות צפות, מטריות גשומות וצרחות חסרות מעצורים, 32 רחוב ואנדנברנדן מתנדנד בין בארוק לסוריאליסטי. אולי המסר הברור היחיד שאנו יכולים להפיק ממניין אוצר זה הוא של הומניזם - דוגמה לתפיסה שהיופי עלול להרים את הראש אפילו במקומות הכי לא צפויים.
מאת צ'רלי סנטגאדו מ דאנס מודיע.
