ביקורות | אַפּרִיל 2024

Hive Creative של חברת 'חפש'. תמונה באדיבות נתן הירשו.

31 בינואר 2021.
דרך vimeo.com.

אומנות יכולה לשמש מראה. איך זה? זה יכול לגרום לנו לשאול שאלות ולראות דברים שטרם נראו, שיכולים לעזור לנו להבין טוב יותר את עצמנו ואת העולם סביבנו. עידן COVID הביא רבים מאיתנו - עם זמן פנוי נוסף ושאלות משמעותיות המסתחררות באתר - להרהר בעצמנו, בחיינו ובעולמנו. חברת Hive Creative של לְחַפֵּשׂ הייתה סוג העבודה שיכולה להניע ולהרחיב, או להיפך לעצב וללטש, השתקפות כה עמוקה ומשמעותית. בתקופה בה רבים מתאבלים על אובדן יקיריהם ו / או חושבים על כך השאלות הגדולות של החיים , עבודה זו משטרת את השאלות הללו באופן השומר על מרחב פתוח לשאלות נוספות. במובן הרחב יותר, אם אמנות היא המראה, מה אנו רואים, נראה שהיצירה שואלת. נתן הירשו ביים וכוריאוגרפיה של היצירה.

'חיפוש' של חברת כוורת קריאייטיב. תמונה באדיבות נתן הירשו.

שווי נקי של ג'ים לאמפלי

זה מתחיל בטונים מהדהדים (ניקוד של אסף שתיל), ואישה (זואי הולינשד) הולכת עם דיסק מתכתי מבריק, בו ההשתקפות שלה מאירה אליה בחזרה. היא לובשת שמלה כהה פשוטה, ועושה אסתטיקה מאוחדת עם גווני הסרט המעומעמים. בטקסט בתחתית היצירה נכתב 'אני זוכר נצנוץ', עם שירה עשירה בגוון (מלידיה גרם) שילווה אותה. היא מפרידה בין הלוחות ואז עוברת בצורה שיצרו דרך החלל, רואה את השתקפותה במקומות מגוונים בתוכו. מסובבת אותם ואז מצטרפת אליהם בחזרה, היא יוצרת צורה ורצף תנועה בגופה כדי לעקוב אחר התנועה של אותם חפצים מבריקים.

לבסוף היא רואה את השתקפותה בצלחת האחרונה, עם עבודות מתכת מהודרות מבחוץ. היא קמה ואז רצה קדימה ואחורה. המצלמה נעה לאחור (צילום של אלכס סרג'נט), כך שלראשונה אנו רואים אותה ישירות ולא דרך ההשתקפות שלה - מה שמרגיש כמו שינוי בולט. לאט לאט היא מרימה את הצלחות, והצלחת עם עבודות המתכת החיצוניות המהודרות איכשהו תלויה כעת. זו המראה שלה, והאמנות בהישג יד יכולה להיות שלנו. מה אנו רואים בעצמנו? האם אנו מסיטים את זה הצידה? להתקדם או לאחור? מהי אותה חוויה עבורנו? השאלות האלה מבעבעות במוחי כמו גייזר.

המסך משחור, ואז יש מילים: 'רדפתי אחרי חופש.' אותה אישה עוברת ביער. אור וצל נע על עורה כשהיא עוברת מתחת לעצים. נראה שרגליה הארוכות אוכלות את השביל, אך נראה שעדיין רחוק. אפילו מעד פעם או פעמיים, משתופף תחתון, היא לא מפסיקה להתקדם. הציון מוסיף מסתורין ותחושת נחישות, של נחישות לאווירה. הזריקה הסופית היא של הדרך קדימה - לכאורה בלתי נגמרת. אי פעם והלאה היא יכלה לרוץ, למרחב אינסופי קדימה.

צ'ארלס ואיבון פיין

חתך נוסף למסך שחור מוביל למילים נוספות: 'בסופו של דבר הייתי ריק'. היא עומדת בחלל גדול ועשב, מואר מלמעלה באור בהיר אחד גדול. היא נופלת, קמה ומוצאת מרחיבויות באמצעות תנועות כמו בעיטה לצד שלה. היא מסתכלת סביב כאילו היא מחפשת, ולא מוצאת אחיזה בדשא - לכאורה בתסכול . הציון מעביר את האיכות הרגשית כאן לייאוש חרדתי, אך גם חדור אנרגיה חסומה של חוסר תקווה. נראה שהתסכול שלה עולה מדרגה, זריקת הדשא שלה מואצת. לבסוף, היא מסתכלת סביב, לאט יותר ובאופן שקט, כמעט כאילו שואלת את עצמה איך הייתה יכולה להגיע לכאן.

המילים המובילות לחלק הבא, המשרטטות שוב על פני מסך שחור, הן 'הובלתי על ידי אובדן.' היא שוחה בבריכה, שוקעת עד שהיא מתחת למים. באופן מפחיד, יש לה חבל סביב כף הרגל. היא מצליחה להוריד אותו, מושכת אותו לעברה כדי להגיע לקצה, ובו היא מוצאת חבצלות. היא מביטה בהם ואז נותנת להם לשקוע לקרקעית הבריכה. הפרחים השוקעים, מוארים באור תת-ימי שנשבר, זה תמונה מדהימה ונוקבת להפליא. אני חושב על צער, על אובדן יקיריהם (חבצלות מהוות סמל לאבל בתרבות המערבית) - חוויה נפוצה מדי בעולם המושפע מ- COVID.

'חיפוש' של חברת כוורת קריאייטיב. תמונה באדיבות נתן הירשו.

בעלה של קארן רוג'רס

'הצלחתי להגיע לעולמות אחרים' הן המלים הבאות. במרחב חצי טבעי, חצי מטופח על ידי האדם, היא הולכת בחן אבן לאבן. המצלמה מתמקדת באומנות בכפות רגליה תוך כדי איזון. היא מוצאת פיסת עץ לבנה ודקה ארוכה, וכאילו בוחנת אפשרויות חדשות - היא מאזנת ומניפולת אותה בישיבה ובעמידה. עדיין חוקרת, היא הולכת לבניין ומתופפת באצבעותיה על פינותיו השונות. מעניין שכשהתווים לפסנתר מנגנים היא מקישה ונוטפת את אצבעותיה כאילו מנגנת על הפסנתר. כשהיא בונה מבנה עם סלעים ועץ, המסך שוב דוהה לשחור. יש תחושה של יצירתיות, חקר ומסתורין בהישג יד.

'התפללתי לכניסת כל שאר היצורים' הן המילים במעבר לסעיף הבא. על סלע מעל קו חוף עצום, גבה אליו ויושב על עקביה, היא נעה בפלג גופה העליון בלבד - מיושבת, נחושה. עם זאת, יש תחינה וייאוש לתנועתה. יש גם אי וודאות ואפילו קצת פחד בעיניה ובהבעת פניה. לצד ניקוד מסתורי ויפה להפליא, אנו שומעים קול של אישה אומר מילים כמו 'אבות קדומים', 'משפחה', 'אני מתפלל'. לא כל המילים הללו נשמעות, אבל זה מרגיש תכליתי ואמיתי כאשר יש אנשים שמתפללים, הם מתפללים בקול, אבל זה דיבור נמוך ושקט לעצמם. זה רק לעצמם ולאלוהות אליה הם מתפללים, יהיה אשר יהיה.

לבסוף, האישה מצליחה לאט, אך בהתמדה ובכוונה, את זרועותיה על חזה ומפילה את מבטה כלפי מטה. התפילה שלה נשלחה. מה שיהיה יהיה. הגלים ממשיכים לקרוס מאחוריה, קצב הטבע בכל מקום במחזור מתמשך ולא משנה מה עלול לקרות בחוויה האנושית שלה. יש כאן רגע לפני שהמסך חוזר לשחור והיצירה דוהה לתצוגה על פני המסך - רגע להרהר, להרהר, לקלוט או סתם לנשום. לאחר שהתנסית בעבודה זו, יש הרבה מה להרהר ולהרהר , גם אם זה מתמלא באי וודאות עבור הצופה. לפעמים שאלות נוספות חשובות יותר מתשובות - משהו אמנות מעולה כמו של חברת Hive Creative לְחַפֵּשׂ יכול להבהיר.

מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.