שלושה סיפורי ניצחון באים לאחד: מציאת משפחה דרך ריקוד

סטיבן וילסאנט. צילום: ALittle Teez. סטיבן וילסאנט. צילום: ALittle Teez.

אוצר אמיתי של חיים בריקוד יכול להיות הקהילות שאנחנו מוצאים בדרך. אנו מוצאים את הקהילות הללו דרך שפל ושיאים, דרך קשיים וניצחון. דניס גונזלס, סטיבן ווילאסאנט וג'וש ג'ונסון הם רקדנים בניו יורק ריקוד מבטא 'משפחה', כפי שכולם מתייחסים אליו. כולם חוו קשיים בולטים ואז התגברו על זה באמצעות ריקוד - ועבודה קשה, התמדה וחיוב. מנהלת מייסד מחול האקסנטה אנדראה ציגלמן החליטה לגרום להם לרקוד ביחד, בסגנונות הנפרדים שלהם, ביצירה אחת - סיפורי התגברות על מצוקה המתאגדים ביצירת אמנות אחת. דאנס אינפורמה שוחחה עם גונזלס, וילסאנט וג'ונסון על סיפוריהם, מה משמעות הריקוד עבורם ועוד.



סטיבן וילסאנט. צילום באדיבות וילסאנט.

סטיבן וילסאנט. צילום באדיבות וילסאנט.



וילסאין גדל בהאיטי. הוא החל לרקוד זמן קצר לאחר שאיבד את הוריו, כדרך לעזור לו להתמודד עם כל הדברים שהרגיש באותה תקופה. 'כשרקדתי, לא חשבתי על ההפסד', הוא משתף. הוא למד דרך צפייה בסרטוני ריקוד של היפ הופ ביוטיוב, ועד מהרה רקד באולפן סמוך. הוא התבקש לרקוד בקליפ, ולצד נוכחותו התכופה באולפן צוינו המסירות והכישרון שלו. מנהל החברה הציע לו שיעורים בחינם. 'זה עזר מאוד לקריירה ולחיי', מאשר וילסאין. הוא מעיד שאנשים שואלים אותו איך הוא התגבר על אובדן הוריו, והוא אומר שזה היה ריקוד.

הוא באמת התאהב בריקוד, הוא משתף. ריקוד התכוון לו מספיק שבשנת 2014 הוא החליט לעבור לארה'ב כדי לקדם את הקריירה שלו. 'רציתי לחקור חזון גדול יותר עבור עצמי', אומר וילסאנט. 'רציתי להיות מסוגל להשקיע בעבודה ולהפיק משהו מהקריירה שלי.' הוא נאלץ להסתגל להמולה של העיר הגדולה, ומבלי שיש לו משפחה לסמוך עליה. 'בלי קשר ל [האתגרים האלה], תמיד יש דרך', הוא טוען.

סטיבן וילסאנט. צילום באדיבות וילסאנט.

סטיבן וילסאנט. צילום באדיבות וילסאנט.



אנשים רבים תמכו בווילאסאנט, כמו כנסיות שאליהן הלך שתמכו בו במגורים ובכסף. הוא התחתן, ומשפחה חדשה תמכה בו בעבודה ובהזדמנויות אחרות. הוא היה גם בלימודי עבודה ב מרכז מחול ברודווי ואז הפך שם לעוזר הוראה. 'ברגע שהדברים מתחילים להגיע, הם ממשיכים להגיע', הוא מאמין. 'ספקתי ברצינות לעבור לכאן, אבל אז נפתחו דלתות.'

כעת, הוא מלמד ומופיע בניו יורק, כולל לריקוד אקסנט. וילסאנט התחבר לחברה באמצעות רקדן בלט האיטי אחר שהוא מכיר, שידע שהחברה מחפשת רקדנית היפ הופ. הוא משתף כי ללא הגזמה, הסתבכות עם החברה הייתה 'אחד הדברים הטובים ביותר שקרתו לו אי פעם', וכי הוא 'מצא את משפחתו'. ריקוד הפך לתשוקתו האמיתית שבה הוא יכול להעצים את עצמו, כמו גם להעצים אחרים, הוא חולק. 'הפכתי את המצב השלילי שלי למשהו חיובי, שאוכל להניע איתו אחרים.'

דניס גונזלס. תמונה באדיבות גונזלס.

דניס גונזלס. תמונה באדיבות גונזלס.



גונזלס החל לרקוד כטרום-עשרה בהוואנה. הוא התקבל ל בית הספר הלאומי לבלט קובני בהוואנה והחל לרקוד ברצינות רבה יותר. הימים בבית הספר התחילו בשיעור טכניקה, שיעור שותפות של שעה, עבודה אקדמית ואז חזרות. בהתחלה הוא לא ידע אם הוא רוצה להתחייב במלואו, אך הושקע יותר כשהתחיל בתחרויות, שלדבריו 'הגיע לחלק התחרותי בי כספורטאי לשעבר.'

עם הזמן הוא רקד בצורה מקצועית עבור חברה מבוססת קובנים. החברה סיירה ברחבי העולם והעניקה לו דרכון לנסוע מקובה. הוא הבין שהוא רוצה להרחיב את הקריירה שלו, וחבר המליץ ​​על ניו יורק. בשנת 2013, בגיל 23, הוא הצליח לנסוע עם 'הדרכון הממשלתי' שלו והגיע לארה'ב - במיאמי עם המשפחה למשך שבוע ואז לניו יורק. הוא גם היה בטוח שהוא לא רוצה לחזור לקובה. היחסים הדיפלומטיים בין ארה'ב לקובה נפתחו טכנית, אם כי לא היה קל להיכנס לארה'ב. הוא גם נאלץ לחיות בארה'ב ללא תעודות , כלומר, הוא לא יכול היה לעבוד שנה אחת לפני שהוא הגיש בקשה לגרין קארד.

דניס גונזלס. תמונה באדיבות גונזלס.

דניס גונזלס. תמונה באדיבות גונזלס.

ל- NYC הייתה 'אנרגיה שונה' מאשר במקומות אחרים בהם טייל, אומר גונזלס. היה הלם תרבותי, כמו כאשר הוא הלך לשיעור ולא הבין שהוא צריך לשלם עבור השיעור בקובה, הוא קיבל שכר בשביל ללמוד. בן זוג רומנטי עזר לו קצת כלכלית, ואיפשר לו להגיע לשיעור. בהרחבה של איילי, פיניס ג'ונג שם לב אליו ואחרי השיעור שאל אותו מה הסיפור שלו. ג'ונג איפשר לו ללמוד בשיעור כאורח על בסיס מתמשך. 'ניו יורק היא מקום קשה, אבל פגשתי כאן הרבה מלאכים, וג'ונג היה הראשון', מאשר גונזלס. ג'ונג גם העניק לו את עבודתו הראשונה בעיר, כמפגין בכנס, וכן הציג בפני אנשים שיכולים להשיג לו שנת הכשרה מלאה בבית הספר לחטיבה המקצועית של איילי בתמורה לעבודת דלפק הקבלה. הזדמנויות נוספות החלו להגיע כשהוא פגש יותר אנשים.

ג'וש ג'ונסון. תמונה באדיבות ג'ונסון.

ג'וש ג'ונסון. תמונה באדיבות ג'ונסון.

ג'ונסון גדל בניו יורק, והגיע לרקוד טפס ממוסיקה (הוא מנגן על כלים מרובים, כולל תופים ופסנתר). הוא למד בבית ספר תיכון לאמנויות ולקח שם לראשונה ריקוד. הוא ראה בברז כי הוא מסוגל ליצור מוזיקה ברגליים, ובאמצעות בית הספר התיכון עבר יותר ויותר נלהב מהצורה. הוא השתתף בפסטיבלים ולמד באינטנסיביות, עוד ניגן בלהקת ג'אז. בקולג 'בפן סטייט , הוא למד עסקים תוך כדי משחק כדורסל. הוא הקיש ברחובות ניו יורק כדי לעזור להרוויח כסף עבור שכר לימוד במכללות והוצאות מחיה.

אחרי הלימודים הוא נסע ורקד בסין, בדרום אפריקה ובמדינות שונות באירופה (כולל גרמניה במשך שנה וחצי והופיע חמש או שש פעמים בשבוע). הוא גם עשה אירועי דיבור על סיפורו שהתגבר על קשיים כלכליים באמצעות ריקודים בבית הספר ואז בנה קריירה. הבא בשבילו היה לחזור לניו יורק ולהוציא ספר על סיפורו שנקרא תגרום לזה לקרות . הוא שיתף את הסיפור בבתי ספר ציבוריים בניו יורק כדרך לעורר ילדים לעבוד קשה ולהתגבר על מצוקה. אלן דג'נרס שמעה על סיפורו, והמופע שלה יצר איתו קשר כדי להיות בקטע. הוא היה רוצה להפוך את סיפורו לתסריט הבא.

ג'וש ג'ונסון. תמונה באדיבות ג'ונסון.

ג'וש ג'ונסון. תמונה באדיבות ג'ונסון.

הוא הגיע לאקסנט לפני כמה חודשים. איש קשר רקדן ידע שאקסנט מחפש רקדנית ברז , וחיבר את החברה לג'ונסון. הוא מלמד גם באולפן לריקודים וב- YMCA. ג'ונסון עדיין עושה גם אירועי דיבור, ובחן שיעורים בצורות ריקוד אחרות כדי לשפר את נוכחותו בביצועים החזותיים (הוא חוזר ומדגיש שהוא בא להקיש כמוסיקאי, והאלמנט המוסיקלי היה זה שמשך אותו הכי הרבה). בתקופה זו של התרחקות חברתית, הוא מעמיק את עבודתו הכוריאוגרפית, משקף את עבודתו כרקדן ומתמקד במלאכת הברז ובהיסטוריה. יש לו רצפה קטנה שהוא לוקח לגג כמה פעמים בשבוע כדי להמשיך להקיש. 'אני אסיר תודה להיות רקדן ברז!' ג'ונסון אומר בשמחה. לדבריו, גיבורי הברז שלו כוללים את ג'ימי סלייד, גרגורי היינס, ג'ון באבלס ובייבי לורנס. הוא יישאר עם משפחת אקסנט כל עוד הוא יכול להיות לעזר, הוא אומר.

דניס גונזלס. תמונה באדיבות גונזלס.

דניס גונזלס. תמונה באדיבות גונזלס.

כשזיגלמן רצה ששלושת הגברים האלה ירקדו יחד, ג'ונסון היה קצת עצבני בשמירה על טוהר צורת הריקוד שלו - 'מתוך כבוד למורי ולמורי'. הוא בא מקהילה יצירתית של 'פוריסטים', הוא אומר. במקביל, הוא היה סקרן לגבי האופן שבו היצירה עשויה להתברר. מה שהתרחש בתהליך היצירה בסופו של דבר הצליח למזג צורות תוך שמירה על שלמות כל צורה, הוא אומר - עם גישות כמו הרקדנים שהופכים יחד או בקאנון, ובכל זאת כל אחד מהם בסגנון המקובל של צורת הריקוד שלו.

וילסאין משתף כי הרעיון המקורי של זיגלמן היה להיות שלושה גברים עם סיפורי חיים שונים של התגברות על מצוקה ואישים מגוונים שרוקדים יחד בסגנונות שונים. גונזלס הכיר את זיגלמן מכך שהיא סטודנטית בכיתת הבלט שלו, והוא הכיר את וילסאין ממעגל הריקודים שלו. גונזלס אומר שכשמישהו הפנה אליו את ג'ונסון, הוא קרא את הביוגרפיה של ג'ונסון והיה 'סופר מרשים'. לכן, אלה הפכו לשלושת הגברים למימוש חזונו של זיגלמן ליצירה.


תרזה רות הווארד

ג'וש ג'ונסון. צילום: מייקל פפראצו.

ג'וש ג'ונסון. צילום: מייקל פפראצו.

היצירה עתידה להיות במופע ריקודים מלא מ- Accent Dance, שנדחה בגלל מנדטים של התרחקות חברתית. וילסאין מאמין שאנחנו נמצאים ב'מקום חשוך 'כרגע, עם כל כך הרבה ביטולים וחיינו התהפכו, אבל ש'נטוס שוב חופשי'. הוא גם מציין כיצד רקדנים לא עוצרים הם תמיד ימצאו דרך לרקוד.

'רקדנים אף פעם לא נרדמים אנחנו תמיד בהכרה וערים', מאמין וילסיינט. כשעוברים חופשי, נראה שוב את קהילות הריקודים שלנו ונעזור אחד לשני להתגבר על מצוקה דרך חוט החיבור של הריקוד - בדיוק כמו לאנשים אמיצים וחזקים כמו שלושת האמנים האלה תמיד.

למידע נוסף על ריקוד אקסנט, בקרו באתר מבטא. ריקוד .

מאת קתרין בולנד מ דאנס מודיע.

מומלץ עבורך

רשום פופולרי